מי שחלמוהשאלה המרכזית שסקרנה אותי לקראת הצפייה בעיבוד החדש של תיאטרון החאן ל"כנרת כנרת" של נתן אלתרמן, היא למה עכשיו? מה בער בבמאית שיר גולדברג ובשותפתה ליצירה שחר פנקס, שאמונה על העיבוד, לחזור אל קורותיה של קבוצת החלוצים מן הגליל, שהגיעו ברוב אידיאל לייבש את הביצות ולהפריח את השממה?
לא חלפו דקות ארוכות בתוך ההצגה המקסימה שהעמידה גולדברג והתשובה הפכה נהירה - דווקא עכשיו. דווקא עכשיו כשמה שמכונה "השסע בעם" מתרחב והולך, דווקא עכשיו כשזה אנחנו והם והוא והיא, ו-30 מנדטים ו-20 מנדטים. דווקא עכשיו כדאי לתפוס קצת מרחק ופרספקטיבה בת מאה שנה, ביחס למקום שלנו כאן, ולהיזכר באידיאליסטים נטולי פשרות, בקורבנות שאנשים שילמו בשביל להגשים את החלום הציוני - וגם ב"ביחד" שהיה כאן. אותו ביחד שהפך לימים אולי לקצת יותר מדי ביחד, ושהביא גם ללא מעט מצבי קיצון ואבסורד, שהובילו לבסוף לפירור המפעל הקיבוצי. אבל לולא הביחד הזה אז, די בטוח שלא היה לנו על מה לריב היום.
ודווקא עכשיו, וברוח ההצגה - כאשר כל מעצב/שף/יזם וכו', לוקח לעצמו את שם התואר המאוד מחייב הזה "חלוץ" - לא מזיק להיזכר שהיו שנים שבהן אנשים הקיזו עליו דם. באחת התמונות פונה בעלת בית הקפה בתל-אביב זלטינה (כרמית מסילתי-קפלן), אל החלוץ הצעיר אליעזר (אריאל וולף), שמתנשף ובקושי עומד על רגליו לאחר שעשה את דרכו במשך שלושה ימים ברגל וללא שהכניס דבר מה לפיו, מהגליל אל תל-אביב, ומפצירה בו שלא להעניק בקלות את התואר הזה לאנשים. גם לא לה, "חלוצת המסעדנות". מדובר בתואר שהורווח בזיעה ובהקרבה, ואל לו - ולנו - לשכוח את זה.
האיזון מדויק
גולדברג העמידה הצגה אסתטית, שנשענת על עיבוד נהדר של פנקס, שהעברית היפהפייה של אלתרמן מתנגנת בו כשירה.
מדובר לטעמי בהצגה הבשלה ביותר של השתיים עד כה - כזאת ששמה את הדגשים הנכונים על הדרמה, על המשחק ועל עבודת הצוות המושלמת, ופחות על טריקים בימתיים מסוגננים שהצליחו לחדש ולרתק בהצגות כמו "תהילה" ו"אדם לא מת סתם", אבל קצת איבדו מקסמם כאשר לא היו הביצועים השלמים לתמוך בהם.
הפעם בכל אופן, המינונים מצוינים והאיזון מדויק, וגם הבמה היפה שעיצב אדם קלר, עם התלבושות של עפרה קונפינו, מייצרות ביחד את השכבות הנכונות להתרחשויות לפעול בהן.
יואב היימן וכרמית מסילתי-קפלן (בדמות נוספת לזו שצוינה קודם לכן), מגישים את הצמד הבלתי מתפשר יהודה וריבה, שמנהלים את הקומונה בקטנוניות ובצדקנות. נטלי אליעזרוב ואודליה מורה-מטלון דרמטיות כנדרש, הראשונה כאהובה שבורת הלב, השנייה כאם הנוגה והמתייסרת על בנה שנפל.
איתי שור, אדי אלתרמן, אריאל וולף וגיא גורביץ' מגישים כל אחד קסם של תפקידים, מטובלים בהומור רב, כחברי הקומונה. ניר רון הוא המספר בתפקיד מעט כפוי טובה, אבל הוא נכון לו. ואחרים חביבים הם ארז שפריר שמכניס המון חיים אל הבמה עם כניסתו, ויהויכין פרידלנדר בתפקיד נפלא כבורגני היקה והעיקש פייטלזון.
זה שבתחילה אינו מוכן לוותר לקומונה על תשלום ומאיים לקחת להם את הלוקומוביל (הטרקטור) שכה נחוץ לעבודת האדמה.
אולם לאחר מכן, לאחר חלום שחלם בעצמו - כי מה, רק לכם החלוצים מותר לחלום? - משאיר להם את הכלי המקרטע, מתמכר לביחד, ותופס מקום ביניהם.
"כנרת כנרת" מאת נתן אלתרמן, עיבוד: שחר פנקס, בימוי: שיר גולדברג, תיאטרון החאן.
* ציון: 9
