גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

אמו של השבוי אברה מנגיסטו/ צילום: רויטרס

עוד משפחה. קו ישיר מחבר בין שתי פרשות שהדהדו בתחילתו של השבוע והתפוגגו עם סיומו, כיאה לקצב התעבורה החדשותית ברכבת ההרים הישראלית. מצד אחד סיפורו הלא ייאמן של אברה מנגיסטו שנמצא בעזה כבר עשרה חודשים בלי שלרובנו היה מושג קלוש על כך, ומנגד פרשת הדריסה של הנער גל בק ז"ל, שמעלה שאלות קשות מנשוא. לכאורה הם מגיעים מעולמות שונים לגמרי: משפחת מנגיסטו משכונת שמשון באשקלון, עולים מאתיופיה שהגיעו היישר אל החלק המוחלש ביותר בחברה הישראלית, לעומת משפחת בק מהבית עם הגינה ברחוב רדיניג הוותיק בתל אביב, מעמד ביניים קלאסי, שהחזיקה כמה חנויות בגדים אך הן נסגרו בזו אחר זו כשנפלו עליהם השמים. ובכל זאת, רב המשותף על השונה: ניצבת משפחה בישראל, מי חלשה יותר ומי פחות, ומתרסקת מול כוחות החזקים ממנה בהרבה. ליאור לוטן, שליחו של ראש הממשלה, דיבר באטימות והתנשאות לא בשל צבע עורם של בני משפחת מנגיסטו, אלא כי הוא חש שהוא יכול עליהם. המילים היו אותן מילים, אפשר רק לנחש, אילו מדובר היה בתושבים ותיקים משכונת גבעת אולגה בחדרה או מרובע ב' באשדוד. למשפחת בק לא היו מדברים ככה, אבל מי צריך לדבר כשאפשר לשלוח בדואר מכתב המבשר על סגירת התיק מחוסר ראיות, כמה שבועות בלבד אחרי תום השבעה על הבן. מול המשפחה העשירה, עורכי הדין הנחשבים ועדת ההגנה ששינתה את גרסתה כפי שהיטיבו לחשוף יפעת גליק ואיילה חסון מערוץ 1, משפחת בק הייתה עוד משפחה, לא לבנה ולא שחורה. שקופה.

עוף בשקל. הסניפים הסגורים של רשת מגה הם מראה עצוב. "אנחנו מודים על נאמנותכם לאורך השנים", נכתב בשלטים שהוצבו בחזית, המפנים את הלקוחות אל הסניפים האחרים שנותרו פעילים. המבקרים המופתעים שולפים בזה אחר זה את מכשירי הסלולר, מצלמים את המאורע בפנים מעורערות, מבינים את מה שמסרבים להפנים חסידי התחרות האגרסיבית, שגם השבוע הסבירו שזו דווקא בשורה טובה. הם מבינים שכלכלה שפויה זקוקה לבלמים ואיזונים, שכל צרכן הוא גם עובד. הלקוח של מגה הוא העובד של סלקום וכך הלאה, במעגל. לעוף בשקל, אם תרצו, תמיד יהיה מחיר בסוף הסיבוב.

גל והבתולות. לחברי הכנסת ולאמצעי התקשורת יש הסכם לא כתוב שמגדיר את טיב היחסים בין הצדדים: אנחנו העיתונאים נשמור לכם את המקום הבולט ביותר בעיתון או שלוש דקות של תהילה בדיוק לפני שיונית לוי יוצאת למקבץ ראשון של פרסומות, ואתם תהיו צעקנים, פופוליסטים, רדודים ואם אפשר תדברו קצת עם הידיים ותתפרצו לדברי היריב באולפן. כך קרה גם השבוע כשהצעת החוק של ח"כ שרון גל (ישראל ביתנו) שביקש להטיל עונש מוות על מחבלים (ערבים בלבד, כן?) נדחתה ברוב של 94 ח"כים. 6 הצביעו בעד. הצעת החוק נפלה, שרון גל ניצח. הוא ניצח כי הוא הופיע בכל המשדרים, בכל העיתונים, הוא ועדר מניפי השלטים שהצטלמו כאילו היה מדובר בקמפיין למען הצלת דובי הקוטב. מה זה משנה שזריקת הרעל של שרון גל רק מקרבת את המחבלים אל 72 הבתולות. בסיבוב הבא, מי יודע, אולי הוא יציע אותן קומפלט עם העלייה לגן עדן.

שפר הופעתך. בימים האחרונים קיבלו עובדי המדינה את ההודעה המסורתית לזמן הזה של השנה, המבשרת כי במשכורת יולי שתשולם בראשית אוגוסט הקרוב יקבלו מה שמכונה "קצובת ביגוד". השד יודע למה ביגוד ולא "הנעלה", למשל, אבל במגזר הציבורי כמו במגזר הציבורי גם הקצובה טומנת עיוות ואפליה. מתברר כי עובדים עד דרגה 16, כאלה עם שכר חודשי משולב בגובה 7,343 שקל ברוטו בממוצע, כולל כל התוספות, זכאים לקצובה של 1,510 שקל, ואילו בעלי דרגה 17 ומעלה המשתכרים יותר ולעתים הרבה יותר, זכאים לקצובה של 2,108 שקל. עכשיו תאמרו ודאי: טוב, בטח הכוונה לבעלי תפקידים הזקוקים להופעה ייצוגית ונדרשים להוציא יותר על בגדים. ובכן, התשובה הקצרה היא לא. הארוכה: ממש לא. יעשו נכון בהסתדרות ובמשרד האוצר, שאמורים בקרוב לפתוח במו"מ להסכם שכר חדש, אם יתחילו לתקן את מכלול הטלאים והעיוותים במגזר הציבורי. זה לא הביגוד, זו השיטה.