לפני מספר שנים, החלה שולמית ולפיש, עובדת סוציאלית וטוענת רבנית, לראיין זוגות ותיקים, שתיארו קשר טוב ביניהם גם אחרי שנים רבות יחד. היא יצאה משם עם תובנה מפתיעה, כפי שהיא מתארת בראיון ל"גלובס": "לאט-לאט אמרתי לעצמי שהכול בגלל הגברים. הם התנהגו באופן שונה, ולכן הנישואים הצליחו. כשחקרתי, הבנתי שבגבריות שלהם יש מצד אחד משהו גברי, אבל הם גם אימצו דפוסים של קשר, שנחשבים 'נשיים', כמו אמפתיה ורגישות שיש בהם תרומה לנישואים. באוכלוסייה הכללית של המחקר מצאנו הרבה פחות אימוץ תכונות נשיות כאלה אצל גברים. יש קשר חזק בין גברים שאני מכנה 'אנדרוגניים' לאיכות חיי הנישואים".
בעולם התלמוד המונח אנדרוגינוס - אדם שיש לו איברי מין של שני המינים, הוא בעל אופי שלילי. אבל ולפיש השאילה אותו לתופעה החיובית, בספרה "בטבעת זו" שיצא לאחרונה (הוצאת שוקן). ולפיש: "החוקרת סנדרה בם טענה שאנחנו נצמדים לסטריאטיפים המגדריים - הגבר אסרטיבי, הישגי ואינסטרומנטלי והאישה עדינה, רגישה ואמפתית. לדבריה, ההיצמדות לסטריאוטיפ המגדרי לא תורמת לנישואים.
"בעולם של היום המאפיינים של כל מגדר לא משרתים אותנו טוב. נשים אימצו מאפיינים גבריים מסורתיים, כמו אסרטיביות והישגיות. אצל גברים, זה כנראה תהליך מסובך יותר חברתית, ואין להם מספיק לגיטימציה לאמץ דפוסים 'נשיים'. החברה עדיין לא מאפשרת את זה.
"ככל שבני הזוג ואנשים בכלל מוכנים להשתחרר מהסטריאוטיפ המגדרי ולאמץ תכונות כלליות בסיטואציות שונות, כך רווחתם האישית גדולה יותר. הוכחנו שככה גם הזוגיות טובה יותר".
בזכות הקונפליקטים
העולם המודרני מציב פרדוקס למוסד הנישואים בפרט ולזוגיות בכלל - מחד הקשר הזוגי זוכה לתשומת-לב כפי שלא קיבל בעבר. מנגד, בעולם של סיפוקים מהירים והעמדת "האני" במרכז ההוויה, הוא מאותגר במיוחד.
ולפיש: "חל שינוי גדול בנישואים. הציפיות גברו בצורה יוצאת דופן למקום של חברות, אינטימיות והגשמה עצמית דרך בן הזוג, ואלה ציפיות שהן כמעט בלתי אפשריות. מסביב לזוגיות הזו ולציפיות ממנה, יש את הסביבה שמשדרת סיפוקים מהירים סביב הרעיון של חיים בני-החלפה. אתה כל הזמן מחליף - טיטולים, ריהוט, בגדים, והמגמה הזו עברה גם ליחסים בין בני אדם. אם פגעת בי, אמצא מישהו אחר. כל הרצון לקבל סיפוק מהיר ולא לשאת תסכול, נוגד את כל העניין של חברות ממושכת, של לעבור יחד תסכולים, אכזבות, קונפליקטים ובנייה בכל פעם של עוד נדבך בקשר. כשהתפיסה המערבית מסביב היא כזו, קשה בזוגיות לפתח משהו אחר".
- עוד פרדוקס שהעולם המערבי מציב בפנינו הוא שמצד אחד הילדים הם במרכז תשומת-הלב והדאגה. מצד שני, מפרקים בקלות יחסית משפחה - מה שכמובן פוגע בילדים מאוד.
"נכון. . כשהם מגיעים לגיל הנישואים, הם בגישה של 'לא קיבלתי את השוקולד שרציתי ודפקתי ברגליים, ביי להתראות'. הצורך לקבל מיידית את מה שאתה מבקש, לא מאפשר קיום יחסים ארוכי-טווח".
- מצד שני, יש הרבה יותר מודעות לזוגיות.
"הקשר הזוגי היום הוא ברמה הרבה יותר גבוהה מאשר פעם. יש בו הרבה מרכיבים מאוד טובים. להעביר את החיים עם חבר טוב שמכיר אותך ומקבל אותך בטוב וברע, ששמח איתך בלי לקנא, זה סוג של קשר שהוא שיא הנישואים.
"אבל כדי לממש את החזון הזה, של נישואים מקיפים ומלאי משמעות, זה לא בא ללא השקעה. לא ברור לי איך אנשים מוכנים לעבוד 15 שעות ביום בהיי-טק בשביל מכונית מירוץ ובשביל חבר טוב או בן זוג לא עובדים, כי חושבים שזה ייפול להם מהשמיים. זה לא הולך. מכלום לא בא כלום. בתחומים אחרים אנחנו כל כך הישגיים, חוץ מבנושא של הבית".
- את מדברת בספר על פרדוקסים. בעצם כל הזוגיות משלבת מערך של פרדוקסים.
"נישואים אינם דבר קל. יש בהם הרבה פרדוקסים, צרכים אישיים, אבל כדי להגיע לקשר זוגי איכותי, אפשר לפצח אותם. הדוגמה הכי טובה, או לחלופין הטעות השכיחה, נוגעת לקונפליקטים. הרבה זוגות חושבים שלא יהיו מריבות. אבל אין קשר בין בני אדם ללא ויכוחים, דעות שונות ואינטרסים שונים. צריך להבין שקונפליקט הוא חלק מהזוגיות. להיפך, הימנעות ושקט בבית הם ההרס של הזוגיות. השאלה היא מה הדפוס של פתרון הקונפליקט. אתה יכול לפתור אותו בכוחניות - אחד נכנע והשני משתלט. אפשר בצורה של הימנעות, שתמיד אחד מוותר לשני, ואתה יכול בשיטה של אינטגרציה, שבה מביאים את הצרכים של שני בני הזוג, דנים בהם ומקבלים החלטה. מותר לוותר ואף רצוי לעתים, אבל הוויתור צריך לבוא מתוך הבנה של שני בני הזוג למה הוא משרת. אנשים מוותרים כדי שהיחסים ביניהם יעלו דרגה".
- הגעת הילד היא אתגר גדול לזוגיות. בעיני רבים, אף אם לא יודו בכך, עם הגעתו מסתיים פרק הזוגיות ומתחיל פרק הילדים.
"אחד המשברים הראשונים הוא הגעת הילד הראשון. זה מעמיד את הזוג בשני אתגרים גדולים. הראשון הוא לעזוב את האגוצנטריות שלך ולהיות שם בשבילו. שנית, ברור שההורות יוצרת שינוי ביחסים הזוגיים. השאלה היא אם הזוג יודע לדבר על זה. דיבור על מה שכאוב, הוא אחד הדברים ההכרחיים בזוגיות".
ולפיש נשואה מזה 45 שנה, בעלה כירורג, ולהם 4 ילדים. היא היתה עובדת סוציאלית וטוענת רבנית, עד שפרשה בקיץ שעבר.
- בחברה הדתית, גם בעולם, יש הרבה פחות גירושים מבחברה החילונית. השאלה היא האם זה לשבח או לגנאי החברה החילונית?
"בכל חברה מסורתית, השינוי יותר איטי. אני לא שופטת. דווקא בחברה הדתית, יש קושי אחר, שעסק בו הספר הראשון שלי, על נשים יוזמות גירושים, מתוך היכרות שהרבה נשים סבלו בקשר הזוגי ונשארו בו מהסיבות הלא נכונות - חשש כלכלי, פחד מ'מה יגידו' וכו'.
"בספר הראשון רציתי להגיד שהדת מאפשרת גירושים, עוד מלפני אלפי שנים, מהתורה, מתוך היכרות עם נפש האדם. גם בחברה הדתית צריכה להיות לגיטימיות לאנשים שרוצים להתגרש. "אבל מצד שני אי אפשר לשאת את הקלות הזו של גירושים. אנשים מפסידים בזה שאינם מוכנים להשקיע ולהתמודד עם הנושא של חברות ארוכת-טווח.
"קרה המשבר הראשון, ואתה הולך, 'ביי'. לכן אני מציעה הרבה לזוגות - כמו שאתם קובעים זמן לכל דבר, תקבעו זמן להיות יחד".