לקראת סוף נובמבר 1988 שיחקה נבחרת ישראל משחק ידידות ברומניה. זו היתה ההופעה היחידה של סלובודן דראפיץ' במדי הנבחרת. המשחק נערך בטרנסילבניה המושלגת, תחת שלג כבד, והנבחרת הובסה 0-3. דראפיץ', שהגיע לארץ כמה חודשים קודם לכן מנוביסאד, אז יוגוסלביה, ושיחק במכבי נתניה בזכות יהדותה של אימו - היה היחיד מבין שחקני הנבחרת שעלה לדשא ללא כפפות או גרביונים. היה ברור כבר אז שהבלם גבה הקומה ניחן בעור של פיל.
27 שנים מאוחר יותר, ישראלי לכל דבר עם בן שהוא שחקן כדורסל בליגה הלאומית, אבל עדיין עם המבטא הבלקני הכבד, דראפיץ' מאמן את בית"ר ירושלים, הקבוצה הכי מדוברת בספורט הישראלי בשבוע האחרון - ולאו דווקא בגלל כדורגל. הראיון איתו נערך בתל מונד, שם (ובבת-חפר) הוא מנהל בית ספר לכדורגל שפועל בימים האלה כקייטנה. בגיל 50 - אחרי שכבר לא חזר לארצו בגלל המלחמה והשתקע כאן - הוא כבר ראה הכל. אפילו מה שקורה בבית"ר לא ימוטט אותו. "עברתי תקופות הרבה יותר קשות בחיים", הוא מתחיל במונולוג, "היינו בנתניה ולא היה לנו כסף, ולא ידענו איפה אנחנו נמצאים ובכינו. אני לא בא ממקום שנהגו בי בכפפות של משי. אנחנו יודעים מאיפה אנחנו באים, לאן אנחנו באים ואיפה אנחנו חיים: הכדורגל הישראלי. הוא לא בריא. אנחנו יודעים את זה כבר הרבה שנים. ידענו כבר שאין לנו תרבות כדורגל וזה לא מתחיל מהאוהדים של בית"ר. כל הבעיות שמגיעות לכדורגל הישראלי, מגיעות מהחינוך שלנו. כל שבוע הורים הולכים מכות, מקללים מאמנים, מנסים לפגוע בהם, רצים אחרי השופטים וכותבים על זה שורה קטנה. אף אחד בכדורגל לא טיפל בזה ולא מנסה לטפל בזה. מתי אנחנו מטפלים? כשזה מגיע למעלה. ככה היה עם התקרית של ערן זהבי, אבל זה חוזר אלינו עוד פעם ועוד פעם יחזור אלינו, כל עוד לא מטפלים למטה. לא יכול להיות שילדים גדלים מגיל שבע כשהם רואים אלימות במגרשים. ילד לומד שככה צריך להיות. אבא צריך להביא את הילד לאימון, ללכת לבית קפה ולהחזיר אותו מהאימון. לא להיות מאמן, לא עסקן ולא פרשן. יש לנו את הצבא הכי טוב בעולם. טייסים, שייטת 13, סיירת מטכ"ל. אלפי ילדים מורעלים רוצים להגיע לכל יחידה, אבל נבחרים רק 10 או 12, הכי טובים והכי חכמים. פעם שמעת שאיזה אבא ביריון מתקשר למפקד טייסת ואומר לו: 'תעשה לי טובה, הבן שלי רוצה להיות טייס'? יש סרט כזה? אז למה בכדורגל זה קורה? למה אנחנו נותנים יד לדברים האלה? יש היום סדרה בטלוויזיה על זה. אנחנו אפילו צוחקים על עצמנו. אם האנשים הבכירים לא יטפלו בבעיות האלה במחלקות הנוער, כל המגרשים האלה שבנינו - המגרש בשרלרואה לא מגיע לקרסוליים של המגרשים בארץ - יהיו ריקים".
- ביום חמישי יש שני משחקים של הישראליות בליגה האירופית ולא נראה שבמשחק של הפועל ב"ש בת'ון ישליכו אבוקות או ברגים.
"כשהייתי עוזר מאמן במכבי חיפה, זרקו אבוקה שפגעה לי בראש במחצית. מישהו מכיר את הסיפור? לא, כי הייתי עוזר מאמן. אף אחד לא דיבר על זה. זה לא צריך לקרות, לא ברגים ולא אבוקות ולא לתקוף שחקנים באמצע המשחק, ולא לזרוק מטריות. אני רוצה שיטפלו, אבל לא רק כשזה קורה בבית"ר".
- אתה לא יודע אם מחר יהיה לך בעל בית, גם בהמלצת רשם העמותות. איך זה לחיות באי-הוודאות הזו?
"אני מדבר עם בעל הבית שלי, אני ממשיך לעבוד. המשכורת נכנסת, אני מדבר עם שחקנים שקצת נבהלו. הרגעתי אותם. אין מכירת חיסול".
- משהו השתנה באלי טביב מאז יום חמישי שעבר?
"לא יכול להגיד לך שלא. הוא יותר מאוכזב. אתה מרגיש שירד לו קצת האוויר. הוא עדיין לא יודע איפה זה עומד. שאלתי אותו מה איתנו, והוא ענה שאנחנו צריכים להמשיך בצורה הכי טובה שאפשר, ו'אז נראה מה יהיה'. אין לי מושג למה הוא מכוון, תשאל אותו".
- קשה לחיות באי ודאות כזו.
"לא קל אבל מתרגלים. אני מקווה מאוד שהדברים יסתדרו ויטפלו בבעיות. לא קשה לטפל בבעיות כאלה. אם הכל יטופל, אני רוצה להאמין שגם טביב יחזור לתפקד כמו שצריך".
- תגיד, אין אף שחקן ערבי טוב בשוק?
"כל שחקן טוב שבית"ר ירושלים מוצאת לנכון להביא לבית"ר ירושלים, והוא רוצה להגיע לבית"ר ירושלים, יהיה בבית"ר ירושלים. בכיף, לא אמרו לי אחרת. יש שחקנים ערבים טובים, אבל לא הוצעו לי. גם הבעלים אמר אותו דבר. אין מגבלות".
- אתה מגיע לקבוצה שסיימה במקום הרביעי, חלק נכבד מההרכב הראשון הוחלף, ולא הגיעו כוכבים גדולים במקום. הבעלים, כך נרמז, רוצה למכור את אלי דסה ושלומי אזולאי. הציפיות לשחזר את ההישג נראה מועד לכשלון.
"אין ספק שהגעתי לקבוצה שעשתה בעונה שעברה הישגים גדולים. אמרו לנו מראש מי לא ימשיך ומי מתנדנד אבל גם הבטיחו לי שאלי דסה ושלומי אזולאי יישארו. המחיר שלהם גבוה מדי לקבוצות ישראליות. תוך כדי תנועה הבאנו לכאן שחקנים עם פוטנציאל, שיכולים לעשות עונה טובה מאוד. אתה לא אומר לא לבית"ר ירושלים אף פעם, זו גם משכורת טובה וגם קבוצה בכירה וגם הזדמנות בשבילי להוכיח שאני מאמן מוכשר. אני לא חושב באיזה מקום אני אסיים, אני חושב על זה שאני רוצה לשחק כדורגל אטרקטיבי, לנסות להביא משהו שלי: קבוצה לוחצת ומאוד דומיננטית. אין לחץ להגיע למקום ראשון או שני או שלישי. ההבדל לפעמים בין ניצחון להפסד זה 400, 500 אלף או מיליון אירו כמו שמשלמים לערן זהבי. יש לנו שחקנים צעירים שרוצים יום אחד להיות ערן זהבי. לא בקנה מידה שלו, אבל כן של גל אלברמן ומיטרוביץ'. יש לנו שחקנים שאלי טביב קנה בכסף קטן ויכול למכור אותם בכסף גדול".
- כמה זה מאתגר מאמן עם ניסיון של 33 משחקים בליגת העל עם נתניה, צפרירים וסכנין לקפוץ לבריכה של הכרישים?
"הייתי במכבי חיפה וראיתי איך זה מתנהל. הייתי עם גרנט בפרטיזן בלגרד וראיתי איך זה מתנהל. לא הרבה מאמנים עברו את זה. פאקו הפך בגיל 51 להיות מאמן ראשי וזכה מיד בטרבל. בשבילי זה טבעי. אני אשמע קצת שחצני, אבל מאמנים מכירים אותי ויודעים שאני לא פראייר בכדורגל. אני לא צריך להתנצל".
- עד כמה אלי טביב מעורב בעניין המקצועי?
"לא ראיתי עוד בעל בית שמעורב ככה בקבוצה. הוא עובד יותר ממני סביב הקבוצה. יש לי מנטליות אחרת. היה מאמן בשם וויאדין בושקוב (אימן בעבר שלוש שנים בריאל מדריד - ר"ע). אבא שלי היה נוהג לצטט אותו: 'אם בעל בית רוצה שאשחק עם שני חלוצים, אני אשחק עם שני חלוצים. הוא משלם לי'. כשבאתי לפה גיליתי שהמאמנים הזיזו את בעלי הבית הצידה. כשאנחנו מדברים על התנהגות ג'נטלמנית, אנחנו מדברים גם על זה. צריך לתת לבעל הבית את ההרגשה הטובה, למרות שבסופו של דבר אני קובע".
- ויש לו את זה?
"יש לו את זה. הוא הביא את עומר אצילי לבד. הוא הלך להביא את אצילי מראשל"צ כשאחרים לא זיהו את הפוטנציאל. הוא הביא את שלומי אזולאי לבד. איפה מכבי ת"א עם כל הסקאוטינג, למה לא לקחו אותו? למה על שלומי אזולאי שהוא קנה ב-80 אלף דולר, הם רוצים לשים עכשיו 600-500 אלף אירו? הוא (טביב) מתקשר אלי ב-2 בלילה, ושוב ב-6 בבוקר. אני שואל אותו לפעמים אם הוא לא ישן. הוא אומר לי: 'סליחה, אבל אני פשוט ראיתי את השחקן הזה ואני רוצה שתראה אותו'. זה שיתוף פעולה ולא כמו שמציירים בחוץ: 'הלו הלו, תשחק ככה וככה'. הוא רוצה שישתפו אותו, שיתנו לו את ההרגשה שהוא זה שמשלם. העסקים שלו הם במיאמי וכשהוא כאן הוא רוצה להיות שייך. אין לי בעיה עם זה ואני לא מסתיר שום דבר ממנו".
- מחזור פתיחה, הפועל ת"א בטדי, כנראה 30 אלף איש, משחק מעבר לכדורגל. איזה השלכות יהיו לתוצאה?
"יש לנו שרלרואה וארבעה משחקים בגביע הטוטו לפני זה. פיתחתי איזה מנגנון בגוף לא להיראות לחוץ. פעם הייתי לוקח הכל קשה. אני לא חושב היום על הדברים האלה. יש לנו הרבה דברים לשפר בקבוצה עד למשחק הזה, ובזה אני מתעסק".
- הבוס שלך לא המשיך את העסקתו של מאמן שהצליח בעונה שעברה. וגם לא את זה שלפניו, שבנה את הקבוצה. אתה לא חושש?
"ברור שזה יכול לקרות גם לי. אני לא אהיה כל החיים בבית"ר, ויכול להיות שאלך הביתה, אבל יש לי ביטוח שאני תמיד יכול לחזור אליו - בתי הספר לכדורגל פה. אני רוצה להאמין שאנשים יעריכו אותי לפי המקצוענות שלי ולא יגידו שהיה לי מזל או שאני עצלן. אני רוצה להיות בבית"ר כמה שיותר, זה מקום מאוד מעניין".