1. אם מיטש גולדהאר מגלה חוסר סבלנות הקיץ לכפופים לו, ומקשיח את מדיניות הפזרנות שלו על רכש, עניין שגם הצירוף היום (ה') של אבי ריקן לא יכול לעמעם - אז אפשר להבין את הטייקון. הרי רק לפני שנה וחצי סיפרו לו שמואנס דבור הוא שחקן שניתן לוותר עליו. אף אחד במועדון לא זיהה את הפוטנציאל, לא הפנים שכדאי להשאיר את החלוץ גם תמורת פתיחת החוזה, שדרוג שמן וביטול סעיף השחרור - באותו פורמט שהתבצע הקיץ לערן זהבי וטל בן חיים.
הסיפור הזה לא מחמיא לג'ורדי קרויף: בפברואר 2014 מכבי אפשרה לדאבור לממש את סעיף השחרור שעמד על כ-300 אלף אירו. כעבור 28 שערים ו-15 בישולים ב-56 הופעות בגראסהופרס, פתאום קרויף רוצה אותו בחזרה. ואבי נמני וקרויף מספרים לגולדהאר שהמחיר יהיה גבוה פי חמישה (!). מכבי בעצם מבצעת משהו תקדימי בכדורגל הישראלי: משלמת דמי השבחה על שחקן בית שלה.
זה אותו גולדהאר שבשנה שעברה השקיע הון בחוזה של עדן בן בסט (כפי שפורסם ב"גלובס" - 3.5 מיליון שקל ברוטו שכר בסיס, מיליון שקל מענק חתימה, 400 אלף פרמיות, 130 אלף מענק אליפות, 65 גביע). זה אותו גולדהאר ששילם כ-700 אלף אירו על רכישת גילי ורמוט (בעסקה שלימים תעלה לו גם באובדן בן רייכרט המוכשר), זה אותו גולדהאר שבמשך שנים מימן את הפרה החולבת ברק יצחקי. שלושה שחקנים שיעלו העונה לגולדהאר 10 מיליון שקל לפחות. שלושה שחקני ספסל, נכון למשחק ביום שלישי מול היברניאנס. אז מה פתאום עכשיו, ודאי תוהה הקנדי - להביא עוד רכש ולדחוק אותם עוד יותר עמוק לרוטציה?
זה אותו גולדהאר שלפי הערכות שמרניות כבר שפך קרוב ל-300 מיליון שקל על מכבי ת"א מאז רכש אותה מאלכס שניידר בקיץ 2009. אדם שמרגיש שעובדיו מבזבזים לו את הכסף, לא נכנס לרשימת 20 העשירים של קנדה. הרכש האיטי הקיץ הוא תולדה של אקסיומה אחת פשוטה: גולדהאר הוא איש עסקים נהדר.
2. אפשר להבין את העצבים של אוהדי מכבי על קרויף (בינתיים הקולות הם מינוריים יחסית). המנטרה הקבועה שלו היא ש"הליגה יותר חשובה מהצ'מפיונס ליג". יכול להיות שהוא צודק ברמה הלוגית (בלי אליפויות - לא יהיה צ'מפיונס ליג אף פעם). אבל הוא טועה בכל רמה אחרת.
רוב אוהדי מכבי מודעים למספרים ולהיסטוריה. הם יודעים שהפועל ת"א ומכבי חיפה עלו לליגת האלופות ב-2010 ו-2009 עם תקציבים נמוכים בערך בחצי מזה שמכבי מעמידה כבר כמה שנים רצופות. הם זוכרים שאפילו הקבוצה האפורה של 2004 (כוכבים: אבי סטרול, תמיר כהן, ברונו רייס וברוך דגו) עשתה ארבע נקודות בצ'מפיונס. בבית עם אייאקס, באיירן ויובנטוס. אז למה, הם שואלים את עצמם, בפעם השלישית ברציפות שאנחנו משתתפים במוקדמות הצ'מפיונס - המערכת משקשקת ממשחקים מול ויקטוריה פלזן? ומה חלקו של המנטור הקטאלוני-הולנדי בכל הסיפור?
3. אפשר להבין את העצבים הגלויים של סלבישה יוקאנוביץ', שאפילו קיבלו צורה ורבלית - סביב מדיניות הרכש האיטית הקיץ. אחת ההשערות המדוברות בימים אלו היא שהמאמן הסרבי לא באמת מתכוון לדברים שהוא אומר נגד הבוסים (אגב, מחזה שטרם נראה כמותו בקרית שלום בעידן ג'ורדי) - ושהוא בסך הכל מכין אליבי לכישלון הצפוי בהעפלה לאלופות. הסגל שלי לא חוזק כהלכה, לא נתנו לי כלים לעבוד איתם. ובכן, זה נשמע מופרך.
הבה נפריך: מי שמתבונן קצת יותר לעומק ברקורד של יוקאנוביץ', יכול להאמין בקלות לרטינות שלו. אין פה מסטרפלאן של תירוצים. הרי למה בעצם רוצה מאמן שעלה מהצ'מפיונשיפ, אחת משבע-שמונה הליגות העשירות בעולם, מקום תחרותי מאוד (46 משחקים בעונה לפני פלייאוף ולפני גביעים, עם בעלי בית שמתאבדים על בוננזת הפרמיירליג הנחשקת) - להגיע בכלל למדינת כדורגל נחשלת כמו ישראל? לא מסובך: בשביל לאמן מועדון בצ'מפיונס ליג. פאולו סוזה, אגב, היה מפוטר סדרתי מקבוצות צ'מפיונשיפ. יוקאנוביץ' לא בא לפה עם רזומה נפלא של עוזר (פאקו) או רזומה נפלא של מאמן נוער (אוסקר). סלבישה כבר עשה את זה. מכבי אינה מקפצה בשבילו: הוא עצמו אמור להיות המקפצה בשביל מכבי. אליפות בליגת העל היא לא הישג שאמור לרגש את מי שזכה בשני דאבלים רצופים בסרביה עם פרטיזן בלגרד.
גם שלב הבתים של הליגה האירופית זה מקום שיוקאנוביץ' כבר היה בו (אז עדיין קראו לזה גביע אופ"א). אם הוא יצליח להגיע הפעם לשלב הבתים היותר חשוב, למרות הקיץ הבאמת מורכב שעבר על הקבוצה שלו - כנראה שווטפורד באמת עשתה טעות שלא לקחה אותו איתה לפרמיירליג.