התקציב הוא בן ערובה
דווקא השותפים הטבעיים של נתניהו מבני ברק, אלו שהבטיחו את החלקתו לכהונה רביעית במשרד ראש הממשלה משל דרך על קליפת בננה (אפילו הרצוג מודה בשיחות סגורות שלא היה מצליח להקים ממשלה כי החרדים סגרו עם נתניהו עוד לפני הבחירות), מתבררים כגורם הבעייתי ביותר בקואליציה. הלילה החרדים נהרו בהמוניהם והצביעו נגד המועמדת של נתניהו כנציגת הקואליציה לוועדה למינוי דיינים, ח"כ נאווה בוקר; החוק שמחזק את מונופול הרבנות על הכשרות אושר למרות שהרגיז רבים בליכוד; דרעי עוד לא סיים לתזז את נתניהו עם מתווה הגז; ולכל זה מצטרפים עכשיו חיכוכים ומחלוקות פנים מגזריות ביהדות התורה שיש להן השלכות דרמטיות גם על תקציב המדינה.
סימן השאלה הגדול שמרחף מעל הבאתו של התקציב לאישור הממשלה ביום ה' הבא, נולד בריב שפרץ על רקע הגשת מועמדות לתפקיד הזוטר יחסית של חבר בוועדה לבחירת דיינים, והתדרדר לקרב תרנגולים בין שני ראשי הפלגים בסיעה החרדית השסועה, ליצמן וגפני, שלא מדברים זה עם זה כבר כמה ימים. לא שברוגז בין השניים הוא לא עניין שבשגרה.
כמיטב המסורת המאפיינת את היחסים בין יו"ר אגודת ישראל לדגל התורה, אם ליצמן מתנגד בכל תוקף לדרישת האוצר לבטל או לפרוס את החזר קצבאות הילדים רטרואקטיבית כפי שהובטח לו בהסכמים הקואליציוניים, נוקט גפני בגישה ההפוכה ומתעקש דווקא על התקציבים לישיבות. בציר החדש שנרקם יחד עם דרעי, טוענים השניים שעדיף לוותר על החזרת הקיצבאות של ליצמן מאשר לקצץ בתקציבים החברתיים של משרדי הממשלה. אם ליצמן מוביל קו אידיאולוגי שתופס ברחוב החרדי, אין סיבה לתת לו את ההישג.
בקיצור, אם לא הספיקו מתווה הגז והמלצות ועדת לוקר, נופל עכשיו התקציב בן ערובה לחוק הנורווגי ולמינוי חברים לוועדה לבחירת שופטים ודיינים. תחילת הסאגה בשבוע שעבר כשגפני החליט להגיש מועמדות לשמש נציג הוועדה לבחירת דיינים ראש בראש מול חבר סיעתו, אייכלר, איש הפלג החסידי של ליצמן. כנקמה הודיע סגן שר הבריאות שהוא אינו תומך בחוק הנורווגי, שבו יש עניין מיוחד לגפני: החוק (זהירות, ספוילר) שאושר הלילה, מאפשר לסגן שר אחד מהסיעה להתפטר ולהכניס את הבא בתור ברשימה לכנסת, הלא הוא ח"כ לשעבר יעקב אשר, איש סיעתו של גפני. אם ייכנס אשר לכנסת, יהיה מאזן הכוחות בסיעה שלושה ליטאים מול שלושה חסידים, מה שיבטל את היתרון המספרי שיש לפלג של ליצמן כיום בסיעה המשותפת. משנראה היה שאין פתרון לקרב הענקים הזה, גלש מאבק הכוחות הפוליטי לחצרות הרבנים. ליצמן פנה למועצת חכמי התורה, וגפני לרב שטיינמן, שהורה לו למשוך את התמודדותו ולהתיר את הזירה לאייכלר. הגזר לא איחר לבוא, וליצמן בתמורה הודיע כי הוא משחרר את הפקק ותומך בחוק הנורווגי. במהלך התייעצויותיו עם הרבנים, העלה סגן שר הבריאות סוגיה נוספת: האם לוותר לאוצר על ההתחייבויות הקואליציוניות כדי לפתור את הפלונטר ולקדם את אישור התקציב. הרבנים נתנו לאו נחרץ ואין שום סיכוי שליצמן ייסוג מעמדתו. כלומר מעמדת הרבנים. הוא רק מבצע פקודות. לאוצר לא נותר אלא לדבר לכותל, או לומר תהילים.
כל הכיף הזה עומד לפתחו של כחלון. האיש שאמר שלא ייכנס לקואליציית 61 בדיוק בגלל הבעיות הללו ומוצא עצמו כעת תלוי בזעמה של נאווה בוקר, בתסכולו של סמוטריץ' מהבית היהודי בשל הקפאת הבנייה וגם בשל מהומת הקיגל בבני ברק. רק בעלי דימיון פרוע ממש רואים במוחם איך ייפתר הפלונטר ואיך יתכנסו המספרים למשוואה חשבונאית עד לשבוע הבא. כרגע הכל תקוע.
האפשרויות של שר האוצר למצוא פתרון תקציבי מבלי לגעת בהסכמים הקואליציוניים עם החרדים מגוונות. הוא רק צריך להחליט מאיזה כיוון הוא רוצה לחטוף את הכאפה: אם יקצץ בתקציבי המשרדים יותר ממה שתכנן, ויפגע ברווחה, בחינוך ובבריאות, ייתפס כחלון שעל גבי האג'נדה החברתית נכנס לכנסת, כאנטי חברתי, שזה בדיוק מה שיגידו עליו גם אם יחליט בכל זאת לקצץ לחרדים בקצבאות. האופציה השלישית גרועה לא פחות: אם יעלה מיסים, יאמרו שהוא הפר הבטחת בחירות.
מאז ומתמיד מי שהתיישב על כיסא שר האוצר שילם מחיר פוליטי כבד. התרסקות הליכוד ב-2006 ל-12 מנדטים היתה פרי כהונתו של נתניהו כשר אוצר. גם לפיד יכול לספר לכחלון איך בתום שנה ושמונה חודשים באוצר הפך לח"כ משועמם, עם הרבה שבתות תרבות וביקורים בכותל אבל עם פחות יוזמות פרלמנטריות. כחלון לא רוצה שיקרה לו מה שקרה לנתניהו וללפיד, אבל כשמתיישבים על כיסא שר האוצר מגלים שהסיסמאות טובות לקמפיין אבל לא מחזיקות לאורך זמן. מתישהו מגיע התקציב וצריך לקצץ פה, ולעלות מיסים שם, לחוקק חוקים שלא תמיד הציבור אוהב ולעיתים להצביע בניגוד לתפיסת העולם.
חזרה לחוק הנורווגי, שבינתיים, במהלך הלילה אושר בכנסת. הוא יעלה לאוצר כמיליון שקל בעבור כל ח"כ נוסף שייכנס למשכן, אבל את הרווח הפוליטי יספרו הסיעות בדרכן לקלפי. לרשימת כולנו יצטרף ח"כ לשעבר אכרם חסון, האיש שהביא כמעט מנדט שלם מקולות הדרוזים והכניס את מופז לכנסת בקדנציה הקודמת; לשורות הבית היהודי תצטרף שולי מועלם, שלא תביא לשינוי ביחסי הכוחות בסיעה, אבל הח"כית מגוש עציון שיודעת לדבר יפה תסייע לשפר את תדמית המפלגה בתקשורת; מש"ס אמור להיכנס ח"כ לשעבר אברהם מיכאלי, אולם דרעי מעדיף את הבא בתור ברשימה, מנכ"ל המפלגה חיים ביטון, מה שמזכה את מיכאלי בהצעות נדיבות מצד היו"ר לתפקידים בחו"ל, כולל תפקיד השגריר בגרוזיה; ובליכוד עדיין לא הוחלט אם לקיים את מצוות החוק. באופן פרדוכסלי, מי שעלול לא להרוויח כלום מכל הסיפור הזה הוא גפני, שעל רקע הסכסוך עם ליצמן, שוקלת מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל שלא לאפשר לסגן השר פורוש להתפטר מתפקידו, מה שלא יאפשר לגפני להגדיל את כוחו בסיעה על חשבון ליצמן.
על כל אלה, כמאמר השיר, עולה גם ירושלים על ראש שמחתם של הח"כים. בירת ישראל שהצמיחה לא מעט בלגנים בכנסת בחודשיים האחרונים, היתה זו שדווקא הביאה לאישור החוק לפנות בוקר במליאה. סמוך לשעה 1 בלילה, עשר דקות לפני ההצבעה, לא הצליחו אנשי הקואליציה למצוא את איוב קרא. מכיוון שמדובר בשינוי חוק יסוד, מחויבות 61 אצבעות כדי לאשר את המהלך. הקואליציה נעמד על הרגליים ובנט נאלץ למשוך זמן על הדוכן. למזלו של נתניהו, גם אם קרא היה בורח עד דליית אל כרמל, היה החוק עובר בסיועה של ישראל ביתנו. הרבה פתקים עוד יוטמנו בכותל עד שליברמן, אם בכלל, ימחל לליצמן על בגידתו בו בבחירות לראשות עיריית ירושלים. ליצמן, שהבטיח לליברמן לתמוך במועמדו משה ליאון ולא עמד בהבטחתו ברגע האמת, הביא שלא מרצונו לתמיכת ישראל ביתנו במטרה לחזק את כוחו של גפני.
לוקר עושה בלאגן
בינואר 2010 הצטרף ללשכת נתניהו מזכיר צבאי חדש ומפתיע: תת אלוף יוחנן לוקר. ההפתעה היתה כפולה: לא רק שלוקר היה הראשון מהחיל האפור שכיהן בתפקיד, אלא גם כי שמו לא הופיע ברשימת המומלצים לתפקיד שהעביר לנתניהו הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי. בסביבת נתניהו זוכרים שהתבקשו לפנות לרמטכ"ל דאז לזמן את לוקר, בעל יחוס משפחתי מפואר, לפגישה עם נתניהו. אביו של מי שכעבור זמן קצר נכנס לתפקיד המזכיר הצבאי, היה ניצול שואה, בית"ריסט ולוחם אצ"ל שעלה לישראל על סיפון האלטלנה. בן דודו הוא מנכ"ל הוצאת הספרים של ידיעות אחרונות, דב אייכנוולד, המקורב לנתניהוז, שגם הוציא לאור את ספריו של שמואל בן ארצי, אביה של שרה.
קצת אחרי שנכנס לתפקיד הועלה לוקר לדרגת אלוף. חרף דוח מבקר המדינה על הקצונה הבכירה בצה"ל והמלצת הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי שבתפקיד המזכיר הצבאי יחזיק קצין בדרגת תא"ל, קיבל לוקר פלאפל נוסף על הכתף. קודמו בתפקיד, כליפי, אמנם היה אלוף, אבל הוא כבר היה עטור פלאפלים עוד קודם. למזלו של לוקר, נתניהו אוהב להקיף את עצמו בקצינים בכירים, ולעזאזל הוצאות השכר המופרזות שמוקנות להם מתוקף דרגתם. גם ככה בשנה הבאה יגדל שוב תקציב הביטחון.
עם סיום כהונתו באקווריום, ביקש לוקר להתמנות למפקד חיל האוויר. נתניהו שימש לוביסט נמרץ שלו, אבל זה לא עזר והרמטכ"ל העדיף את אמיר אשל. לוקר נאלץ לפרוש בשיא בדרגת אלוף והלך לעשות לביתו. בהנחה שלא היה מתמנה לאלוף אלמלא היה מגיע ללשכת נתניהו, היום יש מי שטוען ששלוש השנים שבהן החזיק בתפקידו לצד ראש הממשלה, הקנו ללוקר פנסיה של אלוף. אירוני משהו. כצפוי, לוקר לא הפך לפנסיונר מובטל אלא מונה למנכ"ל החברה הבת של כלל תעשיות (כת"ש), שבשליטת אקסס תעשיות של המיליארדר לן בלווטניק. אין בכך שום דבר פסול. ההיפך. לוקר ידע למנף היטב את ניסיונו וקשריו לטובת משכורת יפה. דווקא מסלול חייו בצבא ובאזרחות מדגיש את צדקתן של המלצות הדוח הקרוי על שמו. כך או כך, אין בדברים כדי להטיל דופי באיש או בהמלצות אלא ההיפך, הוא עשה את עבודתו נאמנה. הדוח שהגיש ראוי לאימוץ בחום.
את רמות הלאגר שנשפך אפשר אולי להשוות רק לפרשת הרפז, רק שלוקר כבר אינו על מדים ואין כל מערכת יחסים מובנית בין השניים. המלצות הוועדה שבראשה עמד לוקר ספגו השבוע פצצות במשקל טונה. הקרב בין התומכים למתנגדים כלל ירי ארטילרי חסר אבחנה מכל עבר, שימוש בתחמושת לא קונבנציונלית והתבטאויות קיצוניות בצורה יוצאת דופן. שר הביטחון, בוגי יעלון, שהשתולל באולפנים כאילו מהפיכה צבאית עומדת להתהפך עליו, אמר על לוקר כמעט הכל, חוץ ממשיחי ואובססיבי. לא ברור מה הבהיל את יעלון יותר: ההמלצות עצמן, או הסמיכות של פרסום הדוח למועד אישור התקציב, דבר שיחייב אותו להיכנע לקיצוצים.
כדרכו בקודש מעדיף נתניהו לדחות הכל לרגע האחרון. הוא מקווה שהזמן יעשה את שלו והבעיות יפתרו מאליהן. הפעם הוא יצטרך לחרוג ממנהגו ולקבל החלטה בקרוב כי אי אפשר לנתק את הדו"ח מהתקציב, שעל פי החוק אמור להיות מאושר בממשלה בשבוע הבא. למרות שהוא לא איש של רפורמות גדולות, נראה שכפי שנחשף ב"גלובס", נתניהו עומד להפתיע ולאמץ את המסקנות יחד עם שר האוצר. אלה החדשות הטובות. החדשות הפחות טובות הן שהדוח, כרבים וטובים לפניו, ככל הנראה ימוסמס.
את מכת האש הראשונה ספג יעלון מחברו לשולחן הממשלה, שר הקליטה. כמי שכיהן בקדנציה הקודמת כיו"ר ועדת חוץ וביטחון ועסק רבות בנושא, היה אלקין הראשון שהתייצב להעניק גיבוי להתייעלות שמציג הדוח. ניפוח הפנסיות של בכירי צה"ל וסוגיית נכי צה"ל הקפיצו את אלקין תמיד. אימונים, הוא אומר, אפשר לעצור, פנסיות לא, ולכן הצבא מרשה לעצמו להעלות את הדרישות התקציביות מדי שנה. אם אלקין אומר אלקין יודע. מעטים מכירים את הנושא כמוהו.
גם בנט, שנידב את עצמו להופיע באולפני הטלוויזיה, דיבר בעד הדוח עם חיוך גדול על הפנים. בניגוד לאלקין, יותר משהוא מאמין בדוח, נראה שהוא נהנה לראות את יעלון סובל. בנט ויעלון הם צ'ילבות עוד ממבצע צוק איתן. הדם הרע בין השניים, שהתחיל כאינפקציה מקומית, התפשט לכל הגוף לאחר שבנט לא הסתיר את רצונו במהלך מערכת הבחירות להיות שר ביטחון במקומו של יעלון.
את המכה הגדולה יחטוף יעלון מנתניהו וכחלון. ההתנהלות של שר הביטחון העלתה באוצר בדיחה ישנה: נוסע עוצר מונית ושואל כמה עולה להגיע לשדה תעופה. 300 שקל משיב הנהג, והמזוודה בחינם. קח רק את המזוודה, אומר הנוסע. זה בערך מה שיעלון רוצה, הם אומרים, אבל מוסיפים שאין מתנות חינם. יהיה כאן קרב. יעלון יקבל 59 מיליארד שקל לתקציב הביטחון בתמורה לתמיכה במסקנות הוועדה. ייתן - יקבל, לא ייתן - לא יקבל.
באוצר לא בונים על האצבע של יעלון באישור התקציב בממשלה. בכנסת זה כבר סיפור אחר. שם נתניהו יהיה חייב את תמיכתו של שר הביטחון. לנתניהו אין באמת אלטרנטיבות אחרות. המחנה הציוני לא יכנס, כרגע לפחות, לממשלה, אבל אף אחד לא יופתע אם בשבוע הבא יתנוססו מעל דפי עיתון הבית כותרות המבשרות על חידוש המגעים בין נתניהו להרצוג באמצעות מתווך סודי שהציע לבוז'י את תפקיד שר הביטחון. בסביבת נתניהו מעריכים שכשאיום הכניסה של המחנ"צ מרחף ברקע, אפשר יהיה להשיג את תמיכתו של בוגי.
מרפרוף בשני הנאומים שנשאו אמש ראש הממשלה ויו"ר האופוזיציה בכנסת בכינוס מיוחד לרגל ביקורו של ראש ממשלת איטליה, אפשר ללמוד שאין כמעט פער בין נתניהו להרצוג. בין אם הדברים נאמרו בקול בריטון או בקול דק, המוטיבים אצל שניהם חוזרים: האיום האיראני, החרמות על ישראל, זיכרון השואה והמלחמה בדעאש. המרחק בין שתי המפלגות מסתבר לא כל כך רחוק. לו רק נתניהו היה רוצה, המחנה הציוני היה יכול להיכנס. אבל כל עוד הוא בונה על זה שיוסי יונה ובצלאל סמוטריץ' ישבו יחד סביב שולחן אחד, כנראה שהוא לא רוצה מספיק. הרצוג הכחיש השבוע בוועידת מפלגת העבודה כניסה אפשרית, אבל לא בטוח שהמילה האחרונה נאמרה. בשיחות סגורות לבני לא שוללת לחלוטין את המהלך אלא מדברת על מהות. אולי ברגע שתמצא המהות תמצא גם הדלת לחדר ישיבות הממשלה.
