הר הבית /צילום: רויטרס
מה מרגיש, או אפילו רואה בעצם, אדם שצופה בטלוויזיה? עד כמה הרקע שלו, מוצאו והשקפותיו דומיננטיים בבואו לשפוט את מה שהוא רואה?
המשקפיים שבחרנו להרכיב בכל פעם, בבואנו לבחון את שידורי הפריים-טיים הישראלי, כחלק מפרויקט רחב, הם דווקא משקפיים צבועים לכאורה בצבע סטראוטיפי: המתנחל, הרוסייה, האתיופית, המזרחי, נציג הקהילה הגאה ועוד.
כל-כך לא פוליטיקלי קורקט לדחוק את משתתפי הפרויקט למשבצת הקלישאה החבוטה הזו, ואף לכנות אותם כך, מאחר והרי כולנו ישראלים.
רובם, אם נודה על האמת, משתייכים ממילא לכמה זהויות שונות, ואינם "רק" מזרחי או "רק" אשה, או "רק" כל דבר שנחליט להגדיר. אבל דווקא שם ביקשנו להעמיד אותם, לערב אחד, נושאי מגזרים שלמים על כתפיהם אבל דוברי תחושות אישיות, עם תובנות שמבוססות על מי ומה שהם.
מה מקבל בסופו של דבר הצופה הישראלי מדי ערב? תלוי, כמובן, את מי שואלים.
רן, דנקר, רן / אייל גולדמן
את השיח על נטייה מינית צריך לנרמל, ולא "לנרלט" את צבעי הגאווה בסקופים רכילותיים
השבוע גילינו כוכב לכת חדש, די דומה לכדור הארץ, בשם "קפלר 452b". התגלית המרשימה הזו של נאס"א, אשר עליה עמלו במחקר לאורך שנים עם תקציבי עתק, נדחקה מהכותרות לטובת B אחר - רן דנקר שמו.
אינטואיטיבית, אנחנו אמורים להיות שמחים על היציאה מהארון, הסיקור התקשורתי הנרחב והעלאת המודעות לביסקסואלים, והשיח על חברי "קהילת הלהט"ב" באשר הם. אך המציאות של ישראל 2015, גם כפי שהיא משתקפת בפריים-טיים הישראלי - חיובית פחות ממה שנדמה לנו.
ראשית, הומואים תמיד קיבלו, ועדיין מקבלים, כמעט בבלעדיות זמן מסך וכותרות, לעומת לסביות, טרנס ובי. מלבד זוג הלסביות שהשתתפו ב"בייבי בום" בשנה שעברה וסתיו מה"אח הגדול" שהעלה על נס את המוקצים שבקהילה והוכיח שאין מה להתבייש - אין כמעט חשיפה לשאר המגזרים. לעיוות הייצוגי הזה יש השלכות מרחיקות לכת על החינוך וקבלת האחר.
שנית, החשיפה התקשורתית במתכונתה הנוכחית רק מחזקת את הסטריאוטיפ הגאה. את שלב הכניסה לתודעה, פריסת צבעי הקשת והיכרות עם השונות המגדרית/נטייה מינית עברנו כבר מזמן; עכשיו הגיעה העת לעבור מ"לנרלט" את הצבעים ל"לנרמל" את יחסי הכוחות.
לשים גיי בתפקיד הסייד-קיק של תוכניות בידור (טום ואוריאל ב"מירוץ למיליון", אסי עזר ב"האח הגדול"), לתת כתבת שער ולפתוח תוכניות בידיעה המרעישה שעוד סלב יצא מהארון - אלו דברים שמנציחים את החריגות.
כמו שאמר דנקר שעשה זאת בעצמו בראיון למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות": "מה שיותר מפתיע אותי מזה שאני בזוגיות עם גבר, זה שאני בזוגיות שלוש שנים. נקודה".
נטייה מינית של אדם לא אמורה להמשיך להיות כותרת, היא צריכה להיאמר כבדרך אגב. אפשר ורצוי להתעכב על זה אם יש הצדקה, סיפור ומעטפת. בדיוק אותו תהליך שעברנו עם עברי לידר. לפני עשור הוא יצא מהארון וריגש את כולם - היום תמונות שלו הולך יד ביד עם גבר מוצגות בנונשלנט ליד רכילות משעממת אחרת. שהחיינו.
כשצפיתי בשבוע החולף בתוכניות בערוצי הברודקאסט, חיפשתי את הנרמול הזה. פשוט לפתוח את הטלוויזיה ולראות חדשות עם ייצוג הולם, לכולם. יונית מדווחת שוב על עוולה ממשלתית בתחום הדיור, הפגנה או עליית מחירים מקוממת - וגם הפעם אף לא אחד מהמרואיינים בשטח יספר על המשמעות שיש לכך עליו ועל בן זוגו, אף אחת לא הזכירה את המצרכים שהיא קונה לבת הזוג שלה בסופר.
בחדשות האקוטיות, ביום יום- אנחנו לא באמת שם. נכון, בשטח הרבה יותר קשה לשלוט במאגר המרואיינים שלך, אבל גם בצפיה בכתבות מתוסרטות היטב המצה לא שונה. צדיקה בסדום היא רומי נוימרק, כתבת "חדשות 10" ששדרה השבוע סדרת כתבות על "הורים בכל מחיר"- כתבה חשובה על כך שהמדינה עוזרת לנו להביא ילדים לעולם (לא לקהילה זה בטוח) ושוכחת לסייע להורים לאחר שילדיהם נולדים. בכתבה אחת בה צפיתי לא היתה התייחסות לקהילה הלהט"בית, אך בכתבה אחרת הופיע גבר, גיי, הורה יחידני שסובל בדיוק מאותן בעיות כמו כולם. נירמול. הרי חיים הכט לא יצא פחות צדיק אם יגיע הפעם לבית של קשישה, עולה חדש, זוג סטרייטי וזוג חד מיני.
עברתי לתוכניות בידור. שוב גיא פינס עם רן דנקר ו"הפצצה שהטיל", ובשאר הזירות שממה. נאדה. לא קיימים. נחמה קטנה אחת מצאתי בתוכנית "4 חתונות" ברשת, ערוץ 2. הפרק הפותח של העונה כלל גם זוג גייז שהתחתן. נכון, היו בו שלל סטריאוטיפים ושיגעונות - אבל לפחות הוצגו גבר ובחיר ליבו מתחת לחופה, לצד כלות וחתנים. נרמול.
מי שתורם באופן קונסיסטנטי לנרמול הזה הוא נדב בורנשטיין בתוכניתו "חי בלילה". מבלי לעשות רעש וצלצולים, הבחור מעביר בדרכו האלגנטית ביקורת ומסרים חשובים לצופיו. אך עדיין, זה מגיע מתוך אג'נדה אישית של אדם, יחיד, על המסך הקטן שלנו. ומחוץ לפריים-טיים.
כדי שתהליך הנרמול החשוב הזה יצליח, צריכים לקרות שני דברים: הלהט"בים חייבים להיפרד מחבל הטבור המזין את התקשורת ב"סקופים" על נטיות מיניות לצרכים אישיים; ואנשי התקשורת (שרבים מהם להט"בים בעצמם) יתאמצו יותר לשלב מגזרים שונים על המסך של כולנו.
הכותב הוא מנהל מחלקת דיגיטל במשרד לייעוץ תקשורתי "שלום תל אביב", לשעבר כתב המדיה של "מעריב" ואחראי תוכניות בערוץ 10
ערב רב / ח"כ זוהיר בהלול
ערב צפייה מבלבל בטלוויזיה הישראלית הסתיים ברגע אחד של נחת
צפייה בפריים-טיים בפרט, ובשידורי הטלוויזיה בכלל, אינה מייצרת בהכרח ריגושים, ולחלופין גם אינה עונה על הציפיות. בכלל, צפייה היא עניין סובייקטיבי, ככל שמדובר בהערכה, באיכות או באמות מידה. אמנם, העולם הופך מדיד באופן אובססיבי, אך רבותיי, זהו כלי פיגוע עולמי - מפגע אנושי, ההופך את האדם לקטר, חסר רומנטיקה, דוהר, מודד, פתולוגי ומה לא?!
אז ביום ראשון התיישבתי מול המסך, והתבייתי על שידורי הערוץ הלאומי, מדורת השבט, ערוץ 2 - מבלי יכולת אמיתית להתרכז.
תוכנית חיסכון של קרן מרציאנו עסקה, בין השאר, בהתאיידותו המכוונת של תו התקן ממיטות הקומתיים לילדים. בלא שמץ של הפתעה, נלקח מדגם מייצג של חמש חנויות רהיטים, וכולן היו, רחמנא לצלן, חנויות של יהודים בלבד.
"מדינה יהודית ודמוקרטית", מלמלתי. אין פלא שמכוח ההגדרה הזו שייטה הכתבת בכדי להתריע על הפגיעה האנושה בבטיחותו של הילד היהודי. ומה עם אחיו הערבי? בעיני רוחה מדמיינת לה כנראה הכתבת המלומדה, שילד ערבי ישן עדיין על הרצפה. "חוטבי עצים ושואבי מים", מלמלתי שוב, בנימה עצבנית יותר; "סטריאוטיפים", כמעט הטחתי; "לעזאזל!", סיננתי.
עם סיום הכתבה הפנתה אותנו המגישה המוכשרת לכותרות המהדורה המרכזית, ואני רציתי לשים פעמיי למטבח, להכין כוס תה כדי להירגע מהחולה הרעה, אך שומו שמיים, יונית לוי האלמותית והמלאכית מפציעה.
אייטם ראשון: ארבעה הרוגים בתאונת דרכים בכביש מס' 70 ליד טמרה. "שוב הערבים", התייסרתי; "עוד קורבנות!", צרחתי. אך האייטם נזהר משום מה באזכור הערביות של הקטל, כאילו הקורבנות הם הומלסים חסרי זהות.
"כך מאנישים את השיח בין ערבים לבין יהודים? אי אפשר היה לנצל את הטרגדיה כדי לקרב לבבות?", מלמלתי. החרשתי כמי שייאוש השתלט עליו.
אייטם שני: שוב ערבי! איך וכיצד? הר הבית, האקצא. "מוחמד חזיר", קיללה באופן מבעית ומחריד מתנחלת בשם אביה מוריס. במדינה מתוקנת היא הייתה נעצרת מיד, אבל באכזריות אופיינית היא חזרה ושיננה מבלי בושה וכלימה את קללתה והציתה את השטח, כמבוא להתלקחותה של האינתיפאדה השלישית.
הטרמינולוגיה של הכתבה מדממת, "שאהידים", "יד קשה", "שקט זמני", "בקבוקי תבערה". ציפיתי שמאן דהו יגנה, שראש הממשלה יבליח. חלומות באספמיה!
אייטם שלישי: תדהמה! ערבי, שוב ערבי, אסד. בשאר ידידנו, שטובח ומותקף, בהופעה טלוויזיונית נדירה, נואם כבימים ימימה, ומהלל את איראן ואת הסכם הגרעין בינה לבין המעצמות. ואני צופה אחוז הלם - כל סדרי בראשית שלי התהפכו, הובסו ונטרפו.
הערוץ היהודי הפך לרגע קט לערוץ ערבי. אולי הגיע הזמן לפרק את ערוץ 2, כפי שנעשה עם רשות השידור. עוכרי ישראל, הפכו את עורם, שמאלנים שכמותם! לעזאזל עם הערוץ הבוגדני!
למא רשמה היסטוריה
לסיום, מאסטר שף. עשרה מתמודדות ומתמודדים ואולי אף יותר, ואני בוהה פעם באוויר של הסלון ופעם אחרת מציץ במסך, ולרגע נדמה היה לי שאין ערבי במתמודדים/ות.
מתכונים, גירוי לחך ואין ערבי או ערבייה בקולקציה - איך אפשר? שאלתי ושוב כעסתי, "המטבח הרי הוא חלק מרכזי בחיינו, איך הם מעיזים".
עד שבשלהי התוכנית, עבדכם שריכוזו הלך והתפוגג, מבחין בבחורה יפהפייה ומוכשרת בשם למא.לפתע פתאום אישוני עיניי התרחבו, האדרנלין שטף את קרבי והעניין הפרטי שלי נסק שמיימה.למא, אשת השקעות, בת עורי, קטפה קומפלימנטים אינספור מול גלריה בלתי נתפסת של מתמודדים ומתמודות, והיא ורק היא זכתה לסור למרפסת.
למא קטפה את תהילת העולמים - הערבייה הזו אומנם עדיין לא זכתה בתואר הנכסף, אך היא הייתה חביבת חבר המושבעים. רגע של עדנה, או אם תרצו רגע היסטורי קטנטן בחייו של ערבי מול המרקע היהודי-דמוקרטי. הידד, זה היה רגע של התרוממות רוח. כלום אתם מבטיחים לי תוצאה דומה בפעם הבאה, שבה תבקשו ממני כתבת ביקורת על הטלוויזיה?
הכותב הוא ח"כ מטעם המחנה הציוני ואיש תקשורת לשעבר
עלייה וקוץ בה / יוליה שמאלוב-ברקוביץ'
איך גם אחרי 25 שנה מתנקזים יוצאי בריה"מ לשעבר כמעט רק לדיווחים על ספורטאים המייצגים את ישראל? מזל שבריאליטי הם כבר לא תמיד החנונים
25 שנה עברו מאז העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר. חלקם הגדול של הצעירים עד גיל 25 כבר נולדו בישראל, וחלקם הגדול של העולים, שהגיעו לכאן בגיל צעיר, כבר הקימו משפחות - רבים מהם הקימו משפחות מעורבות עם ישראלים ממוצא אחר.
העולים מועסקים בכל ענפי המשק, מהזוטרים ועד לבכירים, אך עדיין קיימת תקרת זכוכית שלא הצליחו לנפצה - עולם התקשורת הישראלית בשפה העברית. קשה להתעלם מנוכחותם של העולים, בשל כישרונם הרב בתחומים רבים ובהתחשב במספרם הפיזי הגדול, אך למרות זאת התקשורת בשפה עברית התעלמה מהם באופן קבוע במהלך עשרות שנים, ואם כבר סיקרה אותם, הסיקור היה סטריאוטיפי ובדרך כלל שלילי. היחידים שקיבלו כמה דקות סיקור מתוך 15 דקות התהילה, הם הספורטאים, שעל אף היותם עולים ייצגו את ישראל בכבוד רב.
לתקשורת בשפה העברית ישנה השפעה בלתי רגילה על דעת הקהל. אילו התייחסו לעולים כאל צופים פוטנציאליים, לפחות עשור אחרי שהגיעו לארץ, היו ערוצים אלו מסייעים בהשתלבותם בחברה ישראלית מהר יותר. הדבר היה ללא ספק משפיע על מיקומה של התקשורת בשפה הרוסית, וככל הנראה היה מקטין מהצלחתה והשפעתה הרבה על קהל צופיהם, קוראיהם או מאזיניהם.
היווצרותן של מפלגות סקטוריאליות כ"ישראל בעלייה" ו"ישראל ביתנו" הביאה את הח"כים והשרים העולים לסיקור בערוצי הברודקאסט, אך ההתייחסות אליהם הייתה תמיד פרסונלית ופחות מתעניינת בקהל בוחריהם, בצרכים הייחודיים שלהם, בנקודות החוזקה ובחולשותיהם. אם כבר הייתה התייחסות לבוחר - אזי היה זה כדי להבין איך תירקם המפה הפוליטית הבאה. ההתעלמות הזו ממיליון איש הייתה טעות מסחרית מבחינת ערוצי הברודקאסט, ומנגד, חברות, שהשכילו להבין את כוחם המסחרי, שיפרו את התוצאות העסקיות שלהן במאות אחוזים.
בשנים אחרונות היה ניסיון לשלב שדרניות רהוטות בסמי פריים-טיים, אך הן ירדו מהמסך עוד לפני שהספיקו "לסיים את המסר", בטענה שהמבטא הכבד הפריע ל"אוזניים הרגישות" של הצופים - אותם צופים שרק לא מזמן הוריהם כנראה עלו לישראל מארצות מוצא שונות.
באחרונה אנו ערים לתופעה מעניינת של שילובם של ישראלים דוברי רוסית בז'אנר הפופולרי של ריאליטי. משמח לראות, כי שילובם של דוברי הרוסית התחיל כמשתתפים סטריאוטיפיים כגון "החנון", התקדם לתחום הסטריאוטיפי הנוסף - המוזיקה, ועבר לשילובם בתוכניות ריאליטי אשר מציינות את המרקם המדהים וההטרוגני של החברה הישראלית בצד חובשי כיפה, חרדים, ערבים, אשכנזים וספרדים.
האם שילוב כזה של עולים לשעבר מחבר המדינות הוא בלתי נמנע, או שמא ערוצי הברודקאסט השכילו להבין שזה נכון מסחרית?
במבטא כבד
בצפייה רציפה של הפריים-טיים בשלושת הערוצים, תוך כדי זפזופ היסטרי בין הערוצים כדי לא לפספס כלום, ניכר כי שילובם של דוברי רוסית עדיין נמצא בחיתולים. גם אחרי 25 שנות עלייה, לא ראיתי באף ערוץ מראיין או כתב מהעלייה של שנות ה-90. עוד ניכר, כי חלק ממרואיינים בכתבות אלו ואחרות הם משפחות עולים, וגם כאשר נעשות כתבות אשר מתעניינות בדעת הקהל, רואים מדי פעם את העולים דוברי הרוסית: שוב אייטם על ספורטאית שמייצגת את ישראל - אולגה לנסקי - איך לא?
מעניין היה לראות את ד"ר ליאוניד אידלמן, יו"ר ההסתדרות הרפואית, אשר עלה לארץ ב-1987, מגיב בכתבה על קנאביס רפואי. הרהרתי בלבי, האם היה מוזמן להגיב דווקא אדלמן בכתבה, אילו היו שני יושבי ראש, והאחד היה יליד ישראל? האם התקשורת יכולה הייתה לעזור לעולים לשבור את תקרת הזכוכית אילו נתנה להם יותר זמן שידור? מתי נהפוך לחברה יותר סובלנית כלפי מבטא רוסי בפריים-טיים?
חלק מהתשובות קיבלתי מהכתבה ב"צינור" על כוכב הרשת סימיון גרפמן - אייטם שמסכם כל-כך יפה את ערב הצפייה ומסב את תשומת לבם של הצופים לבחור שעלה מרוסיה, הגיע לאמריקה, נאסר על עבירות כאלה ואחרות, חוזר לישראל, והופך לאייקון ישראלי אשר בחוכמה ובשנינות מיוחדת מבליט את אותם החלקים בני התיקון בחברה הישראלית. הוא מאיר את עיני הצופים במבטא כבד אך חינני, על דברים קטנים וגדולים שמרגיזים, ואומר לכולנו - אני פה ואני חלק מישראל; אני חלק מאלה שישפיעו על המיינסטרים, אם לא דרך הפריים-טיים אז דרך המדיה החברתית, כי אני לא שונה ולא מיוחד; אני נהנה מאותם הדברים שהמדינה מעניקה לכולנו, וסובל מאותם הפגמים שעדיין יש לתקן; אני יכול ורוצה לתרום, רק קבלו את זה ותנו לי במה.
הכותבת היא חברת כנסת לשעבר, מנכ"לית "וסטי" לשעבר וממייסדי ערוץ 9
מפרנקל ועד ברובינסקי / מהרטה ברוך-רון
יש צורך דחוף לרענן את סקאלת הצבעים ושמות המשפחה שמתווכים את העולם לצופי הטלוויזיה
לפני כמה ימים, בערב לפני השינה, סיפרתי לילדיי את הסיפור הקלאסי מאולפני דיסני - "מלך האריות".
קראתי את הספר כמה פעמים בעבר, אבל הפעם, כשפתחתי את הספר והתחלתי לקרוא ולהסתכל יחד עם ילדיי בני ה-6 וה-3 באיורים הצבעוניים, קפצה לעיניי החלוקה הכל-כך ברורה וחד-משמעית בין הרעים לטובים בסיפור הזה.
אולי זה בגלל שבני בן השלוש אמר את המילים "האריה החום הוא רע".
בסיפור הזה, שמשתדל ללמד ולהעביר ערכים חיוביים, הטובים כולם הם בהירים והרעים הם חומים, בעלי רעמה שחורה או אפורים.
הדיכוטומיה הזו מודגשת לא רק בציור הצבעוני, אלא מחוזקת במילים שמסבירות שסקאר הוא "אריה כחוש בעל רעמה שחורה".
בהתחלה ניסיתי לעבור על התיאורים המילוליים מהר ולהחליק אותם, אך לבסוף נאלצתי להפסיק את הקריאה, בטענה שכבר מאוחר.
מי שרגיש, כמוני, לנושא הצבעים בתפיסת הטוב והפחות טוב אצל בני האדם, מבין שבאופן מובהק אידיאל היופי והטוב מוגש לנו בדרך כלל בעטיפה בהירה.
לכל אורך חיי אני מתאמצת, ולרוב מצליחה, לא להיות בצד ש"מתבכיין", לא להיות זו שמתלוננת; אני מאמינה שעם ההצלחה קשה להתווכח ואני מתאמצת להצליח. אבל קשה לי, ולאחיי ואחיותיי לגוון, להתעלם מחינוך סמוי, לרוב לא מודע ולא מכוון לסיווג גוון האנשים בסולם ערכי של טוב ורע.
מכאן, למרות המהלך הכל-כך צפוי לכאורה, כשהוטלה עליי המשימה לצפות בשלושת הערוצים ולכתוב מה אני רואה בעיניי הסובייקטיביות, בחרתי קריטריון אובייקטיבי לבחון את מידת הגיוון והייצוג של כלל האוכלוסייה בערב הזה.
החלטתי לבדוק את שמות המשפחה של המגישים כמשקפים את נקודת המבט שמשתקפת לנו מהטלוויזיה.
אז מי היה לנו: מילר, לוי, מורנו (אולי נסווג את שמות הלדינו כקטגוריה העומדת בפני עצמה). עוד היו לנו אנסקי, שני, כהן, ברובינסקי, הרמן, פרנקל, זהר, בורנשטיין, שפיר, מנקס.
בטלוויזיה, נקודת המבט של המגיש ונוכחותו על המרקע מהוות באופן מסוים את נקודת המבט שממנה "מיוצג" העולם.
יכולת העשייה הטלוויזיונית ניתנה, כנראה, רק לחלקים מסוימים באוכלוסייה. רק הם יודעים במה מסעודה משדרות אוהבת לצפות ומי ואיך צריך להגיש לה את זה.
בין לבין היו כמובן הרבה פרסומות, ודווקא שם מצאתי אור בקצה המנהרה - הפרסומות של דיסקונט עם "משפחות מהחיים" כנה ואמתית, רואים בה זקנים, כהי עור וערבים. ב"עצמל'ה" - ילד וילדה כהת עור מקפצים על המיטה.
אבל אני יודעת שבאופן סמוי מאכילים אותי ואת ילדיי בתפיסות לגבי מי שווה יותר ומי שווה פחות; ולצערי, בסיפור הזה אנחנו לא בצד ששווה יותר.
אומרים שטלוויזיה טובה היא צבעונית, מגוונת, מפתיעה ומאתגרת. באותו ערב, עם הגושפנקא של "משימה עיתונאית", היא נתנה תחושה מאוד חד-גונית. אפשר לומר שחור-לבן. כאילו כלום לא השתנה בתת-המודע מאז קיבלנו טלוויזיה צבעונית ויותר מערוץ אחד.
הכותבת היא סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו מטעם סיעת מרצ
***הפרויקט המלא - במוסף "הערב" של עיתון גלובס