העבודות להקמת הרכבת הקלה בתל אביב /צילום: תמר מצפי
לפי הלו"ז. "לבי לבי למבקשים", כתב השופט אמנון כהן, בהחלטתו שלא להיענות לדרישות הסוחרים בעניין עבודות הרכבת הקלה. "כמו כל התושבים הייתי שמח לו העבודות היו מסתיימות בהקדם ולפי לוח הזמנים המתוכנן. עם זאת, אהדה לחוד וסמכות משפטית לחוד. עם כל ההבנה למצבם של בעלי העסקים, אינני יכל להיעתר לבקשותיהם", הוסיף. דבריו של השופט כהן נכתבו במארס 2010, ארבע שנים אחרי שעבודות הרכבת הקלה בירושלים אמורות היו להסתיים ועשור שלם אחרי שהחלו. שיהיה לכולנו בהצלחה.
כשנתניהו מגנה. "אני דוחה על הסף את האמירות כנגד בית המשפט העליון", כתב אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו, כאילו נאמרו על ידי קומץ חברי "לה פמיליה" ולא מפי חברי הקואליציה שלו. כששר החינוך בממשלתו משלהב את המתפרעים מבית אל וכששרת המשפטים שלו קורצת להם עין, הגינוי הרפה בדף הפייסבוק הרשמי נראה כאילו לקוח ממערכון סאטירי. אפשר רק לדמיין את החיוך של נתניהו כשכתב את המילים האלה, חיוך שאולי ליווה אותו גם כשחיבר את הגינויים לאמירותיו שלו בדבר "המוני ערבים נעים לקלפיות". לפחות הפעם, קשה להאשים את האוטובוסים של השמאל.
מאחז עיניים. בתי המריבה בבית אל הם דוגמה למסך העשן העתיק והאפקטיבי ביותר של הימין הישראלי. מייצרים מהומת אלוהים סביב גבעה א' או קרוואן ג' שמבחינה פרוצדוראלית הוגדרו "לא חוקיים", כך שכל היתר אוטומטית נתפסים בציבוריות הישראלית ככשרים למהדרין. ברוב המקרים, מה שמפריד בין החוקי לבלתי חוקי בשטחים הוא חתימה של שר הביטחון. למעשה, מרבית ההתנחלויות ה"חוקיות" זכו לחתימה הזו רק בדיעבד. ברצותה של מדינת ישראל, כל ג'אבל הופך ל"מעלה", כל תל ייקרא מצפה. המאחז הבלתי חוקי הגדול והיחיד הוא מאחז העיניים הזה. גם בג"ץ האיום והנורא מעולם לא העז לקרוא תיגר על עצם המהות. ההתערבות שלו טכנית בלבד, רק כשברור מעל לכל ספק שמדובר בקרקע שנגזלה מבעליה החוקיים. כיבוש? זה כבר מחזיר אותנו לפסיקה של כבוד השופט כהן בעניין הרכבת הקלה: "אהדה לחוד וסמכות משפטית לחוד".
ינוב ואנחנו. קשה היה שלא להזדעזע מבעל הווילה במושב ינוב שבשרון, שחיבר צופר רועש בצמוד לשכניו החדשים - ילדים אוטיסטים. כמה קור, ניכור ורוע צריך בשביל לעשות מעשה נבזי כזה. ובכל זאת, מי שעוקב אחרי החברה הישראלית של השנים האחרונות לא אמור להיות מופתע כל כך. לתופעה הזאת קוראים "NIMBY", ופירושה (מאנגלית) "לא בחצר האחורית שלי". אנחנו נתרום ביום השנה ל"וראייטי", נשתף ברשת סיפורים מרגשים על בעלי מוגבלויות, אבל טוב לנו לעשות את זה מרחוק. כי איך נתמודד, איך יגיבו הילדים ועוד כל מני מעשיות. על ערך הנדל"ן בכלל לא נעים לדבר בקול. צרובה לי עדיין בראש כרזת הבחירות של נחום חופרי ברעננה מלפני כמה שנים: "רק חופרי ישמור לנו על ערך הנדל"ן". איזו הבטחה, איזה חזון. בשנת 2008 הגעתי לראות דירה למכירה ברחוב הרי גולן באשדוד. כששאלתי מדוע המחיר המבוקש גבוה בהרבה מהמחיר שביקשו בבניין הצמוד, לחשה האישה על אזני: "שם, אם תשים לב, יש שני זוגות אתיופים בדירות שנקנו על ידי עמידר. בגלל זה המחיר ככה". אוכלוסיות שלמות בישראל חוות את ההתעללות הזו בלי שום צופרים. לפעמים מספיק רק הפרצוף. מנהל המשמרת בבית הקפה שמעקם את האף כשקבוצה של אנשים מיוחדים נכנסת למקום, נהג האוטובוס שלא רוצה לשמוע על כלב הנחייה של העיוורת ולעזאזל מה שמורה החוק, או ההורים בכיתה של הילד עם הצרכים המיוחדים שכינסו מפגש מחאה עקב הסכנה הנוראית, שמא הפצפון המיוחד יפריע לגאונים שלהם. אני מעדיף את השכן מהווילה, כי לפחות הוא לא עטה עליו תחפושת.
קבלת פנים. שרב כבד ישרור בימים הקרובים, כאילו לא מספיק חם כבר היום. תהיו נחמדים ותשאירו מחוץ לביתכם קערת מים קרים. מישהו צריך לדאוג הרי לכל החולדות שעומדות לצאת מהחורים.