השבוע מלאו 30 יום למותו של ראש יאח"ה, תת-ניצב אפרים ברכה המנוח. ועדות כאלה ואחרות החלו כבר לדון על האירועים שהובילו להתאבדותו, אך יהיה זה אובדן כפול אם חשבון-הנפש והבירור המתבקש יסתכמו רק במהלכים שהובילו ישירות למותו.
כדי למנוע הישנות מקרים כאלה, יש לתת את הדעת למרחב הערכים שמנווטים את חיינו, מעבר למחיר הנורא ששילם ברכה, ולבדוק את המחיר שמשלם הציבור כולו, להסיק את המסקנות המתבקשות וליישמן.
בהקשר זה חשוב לדון בשאלת החוק והפסיקה בסוגיית "העלבת עובד ציבור", ששבה ועולה חדשות לבקרים לסדר-היום הציבורי והמשפטי. יהיה זה כשל לבחון סוגייה זו כעומדת בפני עצמה ובמנותק ממצבה הכללי של מערכת אכיפת חוק, שהפסימיים טוענים שהיא קורסת, והאופטימיים מודים שהיא איננה במיטבה. אני מציע לחשוב על הנושא "מחוץ לקופסה" ולבחון אותו לאור "תורת החלונות השבורים".
הגנה על כבודם של עובדי ציבור איננה כלי שלטוני, שנועד לסתום פיות ולהגן על שלומם של מקבלי החלטות ומי שמוצגים כאנשי-שלומם. על כבודם הרמוס של עובדי הציבור בכלל והשוטרים בפרט משלם בסופו של דבר הציבור כולו. גם את המחיר על אובדנו של אדם בעל שיעור קומה ערכי כשל תת-ניצב ברכה - מעבר לטרגדיה האישית והמשפחתית הנוראה - משלמים כל שומרי החוק במדינת ישראל.
סיכון מקצועי
המשטרה, רשויות התביעה, מערכת המשפט ואף המחוקקים התרשלו במשך שנים בהגנה על כבודם של השוטרים, ובהמשך גם על גופם. התאבדותו של ברכה היא סממן בולט וייחודי, אך לא יחיד לתוצאות הזילות המתמשכת בכבוד האדם של שומרי החוק, ואני מפנה את תשומת-הלב אל שגרת היומיום של עבודת השוטר. כל שוטר.
ינסה כל בר-דעת לשים את עצמו בנעליו של שוטר המבקש למלא את תפקידו. האם יש אדם המוכן לספוג, כחלק בלתי נפרד מתפקידו, קללות ונאצות, כדוגמת אלה שכל שוטר זוכה משך שנים שתהיינה מושמעות כלפיו? האם יסכים מישהו לשמוע דרך קבע שמכנים אותו בשמות בעלי חיים, בתיאורי הפרשות גוף, ייחוס לאמו עיסוק במקצוע העתיק בעולם ואפילו שימוש בכינוי "נאצי", בלי לזכות להתייחסות מגבה מצד שולחיו - המדינה והציבור?
כאשר עולות שאלות - גם הן חדשות לבקרים - על אלימות שוטרים, יש לתת את הדעת להלך-רוחו של השוטר המעורב באירוע האלימות. יש להבין שהתופעה של אלימות שוטרים נובעת לא אחת מתסכולו של השוטר היחיד, מחוסר הגיבוי ומההתעלמות מעלבונו.
יתר על כן, יש לפקוח עיניים מול הידיעה, שחלחלה ופעפעה כבר לתודעת שוטרים רבים, בעיקר הוותיקים שבהם, שטוב יעשו אם יימנעו מלהכניס את עצמם למצבי עימות, שכן לא תצמח להם מכך שום תועלת - אדרבה, הם עלולים לסכן את עתידם המקצועי ופרנסתם.
כאשר שוטרים לומדים שמבחינה האישית הם אלה שייצאו תמיד (!) כשידם על התחתונה, חלקם יעדיפו מטבע הדברים להימנע מביצוע תפקידם ושליחותם במלואם ובשלמות. התשלום, בסופו של דבר, מושת על החברה כולה.
כולנו ניצבים כיום מול תופעות בריונות מילולית ופיזית, נוסף לשוטרים, גם כלפי נותני שירות בכלל, כלפי אנשי צוות רפואי בבתי-חולים, כלפי מורים ומנהלי בתי-ספר, ואפילו עד כדי הטחת נעל בפניה של נשיאת העליון. כאשר אין החברה נזהרת בכבוד שוטריה - האלימות מחלחלת לכל רובדי החברה.
בשבוע האחרון אירעו שני פיגועי אלימות מזעזעים, הדקירות במצעד הגאווה בירושלים ושריפת בית המשפחה והתינוק בדומא. כמו כולנו, גם נשיא המדינה, ראובן ריבלין, שואל כיצד נוצרה אווירה ציבורית המתייחסת בסלחנות לקיצוניים, וכיצד עשבים שוטים מאיימים על שלום הערוגה כולה.
התשובה פשוטה, ו"תורת החלונות השבורים" היטיבה להסביר זאת. מתן מענה לאווירת האלימות, כשזו מגיעה למקרי קיצון כאלה, תהיה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. פתרון תכליתי ויסודי של הבעיה צריך להתחיל באותם "חלונות שבורים" זנוחים: האלימות המילולית והקללות, שנחשבים כיום ל"נסבלים". התייחסות במלוא חומר הדין להעלבה "זניחה" של עובדי הציבור והשוטרים, תתקן את האווירה הציבורית ואת הקלות הבלתי נסבלת של ההתייחסות לאלימות בכלל, ותיתן לשוטרים שצריכים לטפל באירועים כאלה כלי עבודה טובים יותר.
מפסקי דין של מערכת המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט בנושא עולה כי שופטי ישראל מדברים בחשיבות השמירה על כבוד עובדי הציבור, ביודעם שהיא הנותנת והיא המאפשרת את עיסוקם במתן שירות לציבור. השופטים גם מתייחסים במלוא חומר הדין למקרים של זילות, או פגיעה חלילה, בשופטים עצמם, כמו בתקרית הנעל.
אולם כאשר מדובר בשוטרים, בצד ספיקת-כפיים מילולית, שמסתבר לעתים שאין מאחוריה ולא כלום, הולכים בתי המשפט ומפשיטים את עבירת העלבת עובדי הציבור מכל תכולה, עד כדי כך שלאור פסיקתם הועלתה אפילו הצעת חוק פרטית לבטל כליל את סעיף החוק הזה.
לא זו אף זו, עילת המחלוקות המשפטיות והערכיות בסוגיית העלבת עובדי ציבור נסובה על האיזון הנדרש בין שמירת חופש הביטוי למול שמירת כבוד עובדי הציבור. אך לא ייתכן שחופש הביטוי יכלול השתלחויות ונאצות ששום אדם סביר לא מוכן לשאת.
אותו כלל הדורש שביקורת על בתי המשפט תהיה כנה ואדיבה, צריך לחול על כלל עובדי הציבור. יש לתת את הדעת ואת הדין גם ובעיקר על אמירות שנאמרו בלהט הרוחות כביכול.
דרושה חקיקה נהירה
אין להשליך את הבעיה לפתחם של בתי המשפט, אלא למחוקק. שהרי במערכת המשפט אין דין שופט זה או אחר כדין רעהו, ועל עבירות ונסיבות כמעט זהות ימצאו שופטים שונים דרכים להוציא פסקי דין וגזרי דין שונים מכל וכל, שיביעו את ערכיהם הפרטיים ואת אמונותיהם האישיות.
אפילו בסוגיית העלבת עובדי ציבור הגיעו בשנים האחרונות שופטים שונים, גם בבית המשפט העליון עצמו, למסקנות שונות.
מי שצריך לתת את הדעת להכוונה הולמת של בתי המשפט לנושא זה הוא המחוקק, בחקיקה נהירה, ברורה וחד-משמעית, כשטובת החברה כולה עומדת לנגד עיניו, תוך הבנה שיש לשמור על כבוד עובדי הציבור - למען הציבור.
אין צורך להרחיק לכת עד התאבדות ראש יאח"ה, כדי להבין שאם נשמור על כבודם של השוטרים, נגלה שיש לנו שוטרים ומשטרה טובים יותר, ושגם האלימות המשטרתית תפחת.
אם נרצה, כחברה, להיטיב עם עצמנו, יש לנקוט יד קשה ככל שמתיר החוק, ואף להחמיר את החקיקה כלפי אלה הנוקטים אלימות מילולית - ובוודאי פיזית - נגד שוטרים ועובדי ציבור אחרים.
■ הכותב הוא רב-פקד בגמלאות, מוסמך אוניברסיטת תל-אביב למדיניות ציבורית ומחבר הספר "שטר | משטר | משטרה".