חיילים וקצינים ביום הזיכרון / צילום: רויטרס
לאחר דיונים ממושכים אישרה הכנסת את תקציב המדינה לשנת 2015-2016. משרד הבריאות, המשרד לביטחון-פנים, משרד הרווחה וכן משרד הביטחון - כולם זכו בתוספות תקציביות נאות. מסגרת הביטחון תעמוד, מסתבר, על 57 מיליארד שקל ב-2015, ועל כ-55 מיליארד שקל בשנה הבאה. על רקע דיוני התקציב וההתנהלות הפוליטית השגורה במחוזותינו, סביר להניח כי איש לא נפל מהכיסא למשמע הידיעה המקבילה כי ממצאי "ועדת לוקר" לא ייושמו בתקופה הקרבה.
בין הגשת מסקנותיה של עוד ועדה ממשלתית לבין עבודות תשתית ממשלתיות בכבישים, בצמתים, במשק הגז ומתחת לקרקע, וכן מתן תקציבים לרווחה, לחינוך ולבריאות, עובר בישראל קו מחבר אחד - תסמונת השמיכה הקצרה. דוגמה ראינו בשבועיים האחרונים, בין הגשת מסקנות דוח "ועדת לוקר" לתחילת עבודות הרכבת הקלה. סמיכות שני האירועים היא הזדמנות לראות כיצד מתנהלת מדיניות חלוקת התקציב במדינת ישראל, ואילו חוליים פוליטיים מובילים אותה.
דוח ועדת לוקר הוא אחד הדוחות הביקורתיים החשובים ביותר שיצאו בשנים האחרונות בישראל. הדוח מטפל באחת הפרות הקדושות והיקרות ביותר בישראל, צה"ל, מפרק את דרישותיו הכלכליות לגורמים וממליץ על שורת צעדים לחיסכון ולהתייעלות בצבא. אמנם על-פי המלצות הוועדה יגדל תקציב הביטחון ל-59 מיליארד שקל בכל אחת מחמש השנים הקרובות - תקצוב שסביר ויקרה בין כה, מסעיפי רזרבות - אבל יאפשר לצה"ל לחסוך כ-2 מיליארד שקל בשנה, בעקבות מהפכה בתנאי הפנסיה של אנשי הקבע.
אנשי הקבע התרגלו לתנאים פנסיוניים מצוינים יחסית לתנאים בשוק כיום. אנשי הקבע פורשים מצה"ל בסביבות גיל 45, ועד לגיל הפנסיה הרשמי זוכים לפנסיה חודשית הנקראת 'קצבת גישור', המזכה אותם בפנסיה חודשית ממוצעת של 11,000 שקל בכל חודש מכספי משלם המסים. אם נחטא בשוביניזם לרגע, ונניח שמדובר בגבר, גיל הפנסיה החוקי שלו יגיע רק בעוד 22 שנה, דהיינו, נוסף לכספי הפנסיה שלו, שיעמדו על כ-1.7 מיליון שקלים לערך, עד שהאיש יגיע לניצול כספים אלה, הוא יצבור קצבת גישור, שתזכה אותו בכ-3 מיליון שקלים. כלומר, המדינה משלמת על כל איש קבע, ללא קשר למשכורת שהוא מקבל בגין עבודתו, קרוב ל-5 מיליון שקלים.
בניגוד להבטחות*הצבא*ל"ועדת ברודט", מספרם של אנשי הקבע גדל בלא פחות מ-12% בשמונה השנים האחרונות, לכ-42,000* אנשי קבע. אמנם לא כולם יגיעו לגיל פרישה כחיילי צה"ל, אך מדובר בסכומים משמעותיים, אפילו אם נניח שרק 10% ממספר משרתים זה יזכה לפנסיה דרך צה"ל.
ועדת לוקר המליצה, בצדק, כי גיל הפרישה מצה"ל ירד ל-42 ובמקום פנסיית הגישור הנהוגה היום, יזכו אנשי קבע לא-קרביים למענק חד-פעמי, כ-800 אלף שקל בממוצע, שיהיה תלוי בוותק ובסוג השירות עצמו, הסדרי הפנסיה של אנשי הקבע הקרביים, ימשיכו להתנהל כנהוג היום, אבל עצם העובדה כי רובם המכריע של אנשי הקבע יזכו בפרישתם למענק חד-פעמי בגין שירותם הצבאי, ולא ייצאו לפנסיה בגיל צעיר כל-כך, יחסוך סכומים משמעותיים למשלם המסים הישראלי.
כצפוי, רבים במערכת הביטחונית והפוליטית התרעמו על השינויים שמבקשת ועדת לוקר להחיל על צה"ל. זה לא מפתיע. לא פשוט לבצע שינויים גדולים, ועוד יותר קשה לבצע שינויים המשפיעים על כיסם של כמות אנשים משמעותית. למרבה הצער, על-פי הרוחות הנושבות כעת בכנסת, נראה כי גורלה של ועדת לוקר צפוי להיות כגורל קודמותיה. את חשיבות אימוצן של מסקנות הוועדה בהקשרים המדוברים יש לבחון לא בפני עצמן, כפי שנעשה במרבית הדיון הציבורי בשבועיים האחרונים, אלא על רקע הצרכים התשתיתיים השוטפים האחרים של המדינה - אלו הנזנחים ללא הרף מטעמים תקציביים.
לא תמיד קל להבין ולכמת כיצד סכומי כסף גדולים כאלה באים לידי ביטוי בפועל, אולם חיסכון תקציבי של 2 מיליארד שקלים בשנה, ובהתאמה - 10 מיליארד שקלים בחמש שנים, יכול להביא לשינויים אדירים לטובת הציבור, אם הכסף ינותב למקומות הנכונים. אם נשאיל לרגע, לפחות דמיונית, סכום כסף זה לתקציבו של אחד הנושאים המדוברים ביותר בתקופה האחרונה, התחבורה הציבורית, קל יותר להבין כמה מפספסת המדינה בגלל אינטרסים כספיים ואילוצים פוליטיים.
תושבי גוש-דן והעובדים במקומות תעסוקה בתל-אביב רבתי נמצאים כעת בכאוס רבתי, הצפוי - בתקווה - להצדיק עצמו בתום הפרויקט. על-פי הערכות, בניית הקו האדום של הרכבת הקלה תימשך עד שנת 2021, ועלותה תעמוד על 15-17 מיליארד שקלים. כלומר, חיסכון כספי במנגנון הפנסיוני של משרתי הקבע היה מאפשר למשלם המסים לממן את חלקו הארי של פרוייקט הרכבת קלה בתל-אביב.
על-פי משרד התחבורה, אומדן עלות בניית פרויקט אחר - קו הרכבת לאילת - היא 24.5 מיליארד שקלים. קשה להעריך עדיין האם הפרויקט יבוצע ומה תהיה עלותו הסופית, אך גם כאן מדובר בפרויקט תשתית חשוב אשר חלק נכבד מהטיעונים בעד עיכובו הם תקציביים. בעולם פוליטי בעל סדר עדיפויות אחר, 10 מיליארד שקלים פנויים בתקציב היו יכולים להקל מאוד את קידומו, ואת התועלת הכלכלית ארוכת הטווח שהוא מביא עימו, ולסייע בהשלמת פרויקטים תחבורתיים חשובים מאין כמוהם, תוך חיסכון כספי משמעותי.
הכסף, בסופו של יום, הוא כספי הציבור של כולנו. סדרי העדיפויות אמורים להיות של רובנו. כספי הפנסיה של משרתי הקבע בצה"ל הם רק דוגמה, כך גם הרכבת הקלה. אך אלה דוגמאות שמראות כיצד כספי הציבור בישראל מנוהלים באופן לא אחראי, לא שקול, ללא תכנון ארוך טווח, וללא בעל-בית. כרוניקה של ניהול תקציב ידוע מראש.
הכותב, רו"ח ומשפטן, הוא יו"ר בייקר-טילי-ישראל ומרצה בכיר במכללה למנהל