צב ים / צילום: אמיר ברטוב
ביום חמישי שעבר בסביבות חצות, התקשר אזרח מודאג אל מוקד רשות הטבע והגנים והעביר דיווח לוהט. בעודו מטייל על אחד מהחופים הציבוריים של נתניה, הוא הבחין בהתרחשות המונית בגובה כפות רגליו. מתישהו במאי האחרון עלתה לחוף צבה ירוקה - נציגה בסכנת הכחדה של אחד משני מיני צבי ים שחיים לחופי ישראל - חפרה בחול שמול העיר בור בעומק של כ-40 סנטימטרים, והטילה בתוכו בין 60 ל-70 ביצים קטנות. לאחר מכן היא חזרה לים.
3 חודשים מאוחר יותר, החלו הצבונים שבקן לבקוע מהביצים ולחפור את דרכם מעלה, אל פני השטח. במצב רגיל, מיד לאחר הגחתם של הצבונים אל פני הקרקע, נכנס לפעולה מנגנון הניווט הטבעי שלהם שהתפתח במהלך מאות מיליוני שנות אבולוציה.
לצבון הטרי (אבקוע, מכנים אותו בשפה מקצועית) אולי אין הרבה ניסיון בחיים, אבל ההוראות שהוא מקבל מהמנגנון הזה ברורות מאוד: זהה את המשטח שממנו משתקף אור הירח או הכוכבים, וצעד אליו בשיא המהירות. אם הכול מסתדר כמו שצריך, לאחר כמה דקות של צעידה, הצבון מוצא את עצמו במי הים.
אלא שהסיטואציה שבה נתקלו עשרות הצבונים שבקעו מביציהם בנתניה באותו לילה הייתה שונה מאוד מזו שהאבולוציה ארוכת-השנים שלהם התכווננה אליה. האורות הבוהקים של שכונותיה המערביות של נתניה שיבשו את מנגנון הניווט העתיק שלהם, ובמקום לצעוד מערבה - אל הים - פנו הצבים מזרחה והחלו לצעוד בנחישות לכיוון ההפוך - אל מקור האור החזק ביותר.