בית ידיעות אחרונות / צילום: תמר מצפי
משה שיינמן הוא כתב ספורט ותיק ב"ידיעות אחרונות". לאחרונה הוא יצא לחופשה עם חברים באירופה. יום אחד נכנסה חבורת המטיילים, "בשעת צהריים" כעדותו של שיינמן הנרגש, לבית-קפה בשטוקהולם. הם הזמינו שתייה. ואז ראה שיינמן, כיאה לכתב חד-הבחנה, שהמלצר ניגש אל המנהל שלו, לחש על אוזנו, ואז המנהל ניגש אל החבורה, אמר להם שהוא מצטער, אבל "בצהריים רק אוכלים כאן. אני מבקש שתצאו". כך על-פי הכותב.
שיינמן מתעקש לראות באפיזודה זו סימן לאנטישמיות הגוברת בשוודיה - ולגורלו של העם היהודי בכלל והישראלי בפרט. שימו לב איך הוא פותח את הכתבה: "אם פעם היינו מייצגי כל המעלות הטובות של עם נחוש ואמיץ שקם מהריסות השואה"... זהו, גם השואה עכשיו בעסק.
שיינמן לא בטוח בכלל
שיינמן קובע כי מה שקרה נובע מכך שהוא וחבריו דיברו עברית וכך זוהו כישראלים. והוא ממליץ: "אל תדברו עברית". אתה בטוח שזו הסיבה, שיינמן? מסתבר ששיינמן לא בטוח בכלל. "התחושה הייתה", הוא כותב, "שלו היינו מדברים כל שפה אחרת, איש לא היה מעז להוציא אותנו". התחושה! לא ידיעה, לא הוכחה, לא ראיה, לא עובדה - כלום. תחושה. אולי במדורי ספורט זה מספיק?
אבל לא שיינמן מטריד אותי, אלא האכסניה שלו. זה סיפור שעורך מקצועי והוגן צריך לזרוק לפח. או לדרוש מהכתב שיביא הוכחה כלשהי או משהו בנוסף ל"תחושה" של שיינמן.
מה עשה העורך בפועל? הדפיס את הסיפור התמוה בעליל הזה בעמוד הראשון עם הכותרת: "כך העיפו אותנו מבית-קפה בשוודיה". אותנו. את כל עם ישראל.
אני מוצא לנכון להתייחס לאירוע העיתונאי הזה מכיוון שרוב הקוראים לא מגיעים אל אמצע הידיעה, הם מתרשמים מהכותרת ואולי עוד כמה שורות. בעיניהם הסיפור הוא עוד הוכחה לאנטישמיות הגוברת. כאשר למעשה מדובר בסיפור הסתה נגד השוודים, שהם לפעמים בהחלט ראויים למלקות, אבל רק כשמגיע להם.
"התחושה" שלי
ועכשיו הנה "התחושה" שלי לגבי מה שקרה שם. המלצר ניגש את המנהל ואמר שהודיע לחבורת שיינמן שזו שעת ארוחה. הם לא היו מוכנים לקבל זאת, שכן הם לא רק ישראלים גאים, אלא גם עיתונאים מובחרים. לא הייתי מתפלא אם הם היו אלה שדרשו מהמלצר "לקרוא למנהל". מכל מקום, המנהל בא והעמיד אותם על הכללים. הם בוודאי לא אהבו את זה, וביטאו זאת כנראה בצורות ישראליות וספורטיביות שונות.
אני מאמין שהתחושה שלי יותר ריאלית מזו של שיינמן - ובוודאי של העורך שלו.