בקיץ שעבר, בשיאו של "צוק איתן" - כשאזעקות היו לפס הקול של מדינה שלמה, נחתה בישראל הבמאית והתסריטאית הגרמניה פיה מאראיס (44), כאורחת פסטיבל הקולנוע ירושלים וחממת הקולנוע המקומית. בשעה שאורחים רבים מחו"ל ביטלו הגעתם בשל המצב, מראיס לא חשבה לרגע לבטל, וכך חוותה לא פעם ולא פעמיים ירידה למרחב מוגן. "זה היה ביזארי", היא משחזרת בראיון עם "גלובס", "אנשים ברחו מהבריכה במלון למקלטים, ואחרי כמה דקות חזרו לבריכה".
בדיוק שנה אחר כך, סקרנית יותר ורגועה יותר, היא נחתה כאן שוב - במסגרת אירועי "50/50/50" - חגיגות היובל ליחסית הדיפלומטיים בין גרמניה לבין ישראל, וכן כאורחת פסטיבל קולנוע דרום - כך שהפעם הייתה קרובה יותר לטווח הטילים. היא הופתעה לגלות ששלושת סרטיה מופצים כעת בספריות להשכרת סרטים בישראל, והוסיפה כי ביקוריה הקצובים לא הותירו לה זמן לטייל, ועל כן תשמח לבוא לכאן שוב.
- לפני שהגעת לישראל הכרת את המצב בין ישראל לפלסטינים?
"אני לא יודעת איך זה לחיות פה, בישראל. נולדתי וגדלתי בדרום אפריקה, בתקופת האפרטהייד, ואני גם לא יכולה לגור שם, למרות הגעגועים הביתה".
- למה לא? מפחדת להרגיש חלק מהשיטה שקרסה?
"זאת שאלה מעניינת שאני לא בטוחה שאני יכולה לענות עליה. אני לא מרגישה חלק מהשיטה, אבל אני תוהה, במיוחד כאדם לבן, מה האחריות שלי למצב שהיה. האפרטהייד לא היה צריך להתרחש. עדיין יש גזענות, זה לא נעלם מהשטח. אבל כעת הלבנים איבדו את הכוח, ונוצר 'סטייט אוף מיינד' מוזר. השיטה בגדה בלבנים. נשמטה הקרקע תחת המעמד הלבן. אם אתה גבר לבן, זה מקום נורא. בטח אם היית גבר לבן באפרטהייד. אם אתה אדם לבן, אין סיכוי שתהיה מועסק בחלקים מסוימים של דרום אפריקה. באופן מסוים זה נעשה יותר ויותר קשה ללבנים בדרום אפריקה לעשות סרטים שם.
- בגרמניה את מרגישה בבית?
"אל תשאל אותי איפה הבית שלי, כי אני לא אדע לענות לך. הייתי אומרת שדרום אפריקה, בה נולדתי וגדלתי, היא בית עבורי. יש זיכרונות וריחות ישנים, נוף מוכר. אבל בדרום אפריקה אחרי האפרטהייד, יש דיקטטורה של פחד. העוני מאמיר - 70% מהאוכלוסייה חיה בעוני".
- בואי נדבר על הסרטים שלך. אף אחד מהם לא מציג זוגיות מתפקדת. שלושת הסרטים שלך דמו בעיניי לשלושה פרקים בחיים של דמות. ילדות, רצון במשפחה, הולדת ילד.
"אני עדיין בשלב מוקדם בקריירה שלי, ועוד לא ממש בחנתי את הסרטים שלי בפרספקטיבה. 'לא מצוחצחים', הסרט הראשון שלי, מבוסס על רעיון אוטוביוגרפי מילדותי. הוא שונה בעיניי משני הסרטים האחרים שעשיתי, כי ההשראה הייתה שונה, למרות ששלושתם סרטים מאוד אישיים. בסרט השני שלי, 'בגיל של אלן' השאלה ששאלתי היא מהי משפחה? האם משפחה היא המשפחה האמיתית שלך, ואם אין לך, האם החברים שלך הם המשפחה שלך? או הכנסייה? מה נותן לך את המסגרת? כי אתה לא יכול להיות בלי מסגרת כזו. בישראל החברה מסורתית, זה טבעי שיש מסגרת משפחתית אורגנית, אבל בברלין, היכן שאני חיה, אנשים עושים ילדים עם אחרים, אבל מעטים מהם נשארים ביחד.
"'בגיל של אלן' הוא אותו מסע עצוב של הדמות, שמחפשת מסגרת. ונשאלת השאלה, מה יכול להיות הגיוני לאותה בחורה. למשל, אני לא נשואה, אין לי ילדים, ואני לא דתייה. אני פרילנסרית, ואני לא חיה במדינה שנולדתי בה, שכאמור השתנתה מאז שגדלתי שם. אני חצי שוודית, ואני לא יכולה להגיד שאני משוודיה. זה חשוב להיות שייך למקום מסוים. חשובה השייכות. מצד שני, זה לא בריא לחיות בדרך שבה אנחנו חיים. נישואין הפכו למעין סידור. אריינג'מנט. בסידור הזה של נישואין יש מסגרת. קראתי לא מזמן שפוליאמורה תהפוך לדרך חיים מודרנית, וזוגיות ארוכת טווח תהיה מרובת נפשות. אני מפחדת מזה, כי עם מי נהיה כשנזדקן? אם לא במשפחה, אז איפה?.
"המחשבות האלה הן חלק מהסיבה שאני אוהבת את הזמן שלפני צילומים. שלב ההכנה, איפה שאפשר להאיר על דברים, לנסות לא דחוק. להאיר בפרוז'קטור. לברר. לקחת מהמציאות מה שאני רוצה, או לשנות. ברגע שאני מתחילה לצלם - החלק הטוב מאחוריי. אחרי זה מתחיל הקרב".
- אז בכתיבה את מפנטזת, וכשאת מצלמת את פוגשת את המציאות?
"כן, ואני לא רוצה לפגוש את המציאות. זה ממש עינוי".