הפאנץ' והפנצ'ר
בואו נודה על האמת, לבידור לא יצא שם מי יודע מה בתיאטרון הרפרטוארי, ולא במקרה. למעט קומדיות קלאסיות שנהנות - הגם שלא תמיד בצדק - ממקדם איכות שייקספירי בואך מולייר, מרבית הקומדיות העכשוויות משויכות כמעט אוטומטית אל המחלקה המסחרית של התיאטרון. זו שאמונה על הלחם ושעשועים, כמו גם על תזרים המזומנים. סוג של אקס-טריטוריה שהמנהל האמנותי מפנה ממנה את מבטו לטובת רצונותיו/צרכיו של המנכ"ל, בתמורה לכך שזה יתגמל אותו בשקט תעשייתי לעשות את ההצגות "החשובות באמת". לעיתים זה גם נראה כך - הן ברמת ההפקה, כשפונקציונליות היא מילת המפתח, בשירות ה-Value for Money, והן ברמת היחס של השחקנים, שלא אחת נראים תוך כדי הצגה כמי שהיו רוצים להיות במקום אחר.
לזכותן של שתי קומדיות הקיץ החדשות של בית ליסין ושל הקאמרי, שבמקרה או שלא, בוימו שתיהן על-ידי אלון אופיר ותורגמו על-ידי דורי פרנס, ייאמר שבזלזול הפקתי אי אפשר להאשים אף לא אחת מהן. בשני המקרים מדובר בהצגות נוסחה מוקפדות ברמת המעטפת, שנהנות משחקנים מחויבים. אלא שכאן גם מסתיים הדמיון ביניהן ובעוד ש"ארוחת פרידה" בבית ליסין היא קומדיה שנונה ומעודנת מבית היוצר של פריז הבורגנית והמעודכנת, "נשוי במנוסה" שעלתה בקאמרי היא פארסה וולגרית ושטוחה מבית היוצר המיושן של התיאטרון המסחרי הבריטי.
"ארוחת פרידה": איכותי ומעורר מחשבה
נתחיל מ"ארוחת פרידה", שמראה כיצד תיאטרון בידורי, פונקציונאלי וכן, גם מסחרי, יכול בו-בזמן להיות גם איכותי ואפילו מעורר מחשבה. הפתעה נעימה מאוד לאחר שאת "שם פרטי", המחזה הקודם של צמד המחזאים מתיה דלאפורט ואלכסנדר דה לה פאטלייר, שעלה על במת בית ליסין לפני שנים ספורות, מאוד לא חיבבתי.
כמו אז, גם הפעם מדובר בטריגר שנון שמצית תהיות על טיבן של חברויות ארוכות-שנים, שמתפקדות על אוטומט גם כאשר המכנה המשותף אבד מזמן. אולם הפעם, ושלא כמו אז, מדובר במחזה משוכלל ושלם, שגם יודע להתפתח אל מעבר לגימיק, להפתיע, ובעיקר מחזה שאינו לוחץ בכוח על בלוטות הפארסה באיזו מן הגזמה מלאכותית מעוררת סלידה.
הסוד הוא באיפוק, ובאמצעות בימוי רגיש לניואנסים של אופיר ולתצוגת משחק מצוינת, הרמונית ועם תזמון קומי נהדר של השלישייה - יובל סגל, יעל לבנטל ומורדי גרשון - מדובר בסוכריה מתוקה מאוד לחובבי הז'אנר.
גרשון ולבנטל הם בני הזוג פייר וקלוטילד, שמזמינים את סגל הפנטסטי, בתפקיד החבר המנג'ס אנטואן, לארוחה נוסטלגיה, מפנקת ומתרפקת בסגנון הסעודה האחרונה, שלאחריה הם מתכוונים לחתוך את היחסים מבלי לומר דבר. ארוחת פרידה. אלא שהקורבן עולה על התרגיל, ומכאן הערב תופס סחרור מהנה.
* ציון: 8
"נשוי במנוסה": קלחת הסטריאוטיפים
את כל העידון והאיפוק שאפיינו את "ארוחת פרידה", לא תמצאו ב"נשוי במנוסה" מאת ריי קוני. מחזה וולגרי, סקסיסטי ופוגעני, שלא מדלג על אף סטריאוטיפ במאמץ הנוסחתי המחושב להצחיק בכל מחיר. מילא אם זה היה מצחיק, אבל זה לא. הסיטואציות שחוקות ומטופשות להעליב, בדיחות קרש, קריקטורות של אנשים ודלתות מסתובבות - אבל הסיבה המרכזית שזה לא עובד, היא כנראה משום שאנחנו כבר לא בשנות ה-70 וה-80 יותר. התקדמנו קצת, וגם התיאטרון מוזמן לעשות זאת, ולזנוח את הז'אנר הנבוב הזה, שמוציא לקאמרי שם רע שגם עשר אופרות בגרוש ואלקטרות, יתקשו לתקן.
נכון שזה מחזה שמאוד הצליח מבחינה מסחרית בלונדון של שנות ה-80. נו אז מה? גם לתסרוקות של אותן שנים אף אחד לא מתגעגע. זה מיושן, זה נמוך, זה מביך, ואני מתקשה להבין מה גורם למנהלי התיאטראות לחזור ולהציג את "נשוי במנוסה" וכשכמותו. אולי זה הגיל המתקדם של מי שזוכרים לאותה לונדון חסד נעורים, אולי משהו אחר. כך או אחרת, מוטב להיגמל מן ההרגל - הגם שהצוות עושה את המקסימום בתוך הקלחת, ובאמת שאין לי טענות כלפי השחקנים, או כלפי הבמאי, שכפופים כולם אל חוקי הג'ונגל.
הנה בקצרה: שמואל וילוז'ני הוא נהג המונית ג'ון סמית שנשוי לשתיים - ברברה (אנדריאה שוורץ), ומרי (לימור גולדשטיין), הגרות במרחק של ארבע וחצי דקות זו מזו, ומנהל חיים כפולים. זה עובד לו עד שהוא נקלע לקטטה, ואז באה המשטרה, התמונה בצהובון - ואז שקרים, ציצים, מלפפונים, עיתונים, שכן מובטל, הומו מוחצן, אישה נימפומנית, אישה היסטרית, שוטרים מטומטמים, וקהל שמקבל את הפאנצ'ים המאוסים לפרצוף, ונשאר עם פנס בעין.
* ציון: 5
