אורית פרקש הכהן, דרור שטרום ושלי יחימוביץ' / צילום: אוריה תדמור, איל יצהר, תמר מצפי
התמיכה הכמעט חד-משמעית של הנגידה ד"ר קרנית פלוג במתווה הגז ("הוא סביר, עונה על צורכי המשק וצריך לקדמו") הוציאה את האוויר לחלוטין מהניסיונות ומהספינים המביכים להפוך את אורית פרקש-הכהן, יו"רית רשות החשמל, לקדושה מעונה שערפו את ראשה על מזבח המקצועיות המופלאה שלה והעצמאות הבלתי מעורערת שלה. מתברר שגם לפרקש-הכהן ולחבר מרעיה בתקשורת אין מונופול על מקצועיות, ובוודאי שאין להם מונופול על האינטרס הציבורי. למרבה הפלא יש גם כאלה שחושבים מקצועית ועצמאית אחרת ממנה לגמרי אבל לא נהנים מיחסי הציבור שלה (אגב, לרשות החשמל דובר פנימי פלוס דובר חיצוני על חשבון משלם המסים, הכול כמובן "למען האינטרס הציבורי" שפרקש-הכהן כה חרדה לו).
מתווה הגז נמצא לקראת הישורת האחרונה ובשולי הפסטיבל הדועך סביב הדחתה המוצדקת לחלוטין של פרקש-הכהן אספנו כמה נקודות למחשבה.
מי שהתייצב לימינה של רשות החשמל וגינה במילים תקיפות מאוד את הרפורמה ברשות שהביאה למעשה לסיום תפקידה של פרקש-הכהן הוא דרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים. הוא זכה לראיון רדיופוני אמפתי, סימפטי ונטול לחלוטין כל בדל של ספקנות עיתונאית בריאה. הוא תיאר בצבעים שחורים משחור את הרפורמה ("חמורה", "רפיסות" ו"מי שלא מיישר קו מועף" ושאר הסיסמאות הידועות), אבל דבר אחד הוא לא סיפר למאזינים, דבר חמור למדי בפני עצמו. למר שטרום יש היכרות לא רעה בכלל עם פרקש-הכהן. היא עבדה תחתיו ברשות ההגבלים העסקיים, הוא היה זה שהמליץ עליה בפני שר האנרגיה בזמנו עוזי לנדאו לתפקיד יו"רית רשות חשמל.
וגרוע מכול: פרקש-הכהן ביקשה כיו"רית רשות החשמל להעסיק את שטרום בהליך חריג של פטור ממכרז בסכום של 40 אלף דולר כדי לבדוק את ההשלכות שיש להסכם הגז עם חברת החשמל על התחרות במשק החשמל והגז. וזאת, אף שהממונה על ההגבלים העסקיים פרופ' דיוויד גילה ביצע במקביל בדיקה משלו. רשות החשמל נימקה את הפטור ממכרז בכך ששטרום הוא "בעל ידע ומעמד ייחודיים בתחומו ואין לו מגבלות לביצוע העבודה".
בעקבות הביקורת ב"גלובס" בפרט והביקורת הציבורית בכלל ("זו כפילות מיותרת ובזבוז כספי ציבור" תהו בשוק האנרגיה), החליטה פרקש-הכהן לוותר על שירותיו של שטרום, אבל זה לא משנה את התמונה החמורה: שטרום לא חשף את המידע הזה בפני המאזינים וגם מי שסיפק לו את הבמה המפנקת לא טרח לעשות זאת, אף שזה סוד גלוי.
בזמנו טענו פרקש-הכהן ושטרום שהעיסוק של "גלובס" בנושא הוא "מגוחך", "צהוב" ו"לא מכובד" ורמזו שהעיתון לא פועל למען האינטרס הציבורי (כלומר, רק הם כן). התגובה הזאת מאוד אופיינית לכל חברי כת הטהרנים של ישראל וכתבנו על זה בעבר: אם אתה שייך לצד ה"נכון" לכאורה של המפה או האג'נדה, מניעיך טהורים, זכים ומקצועיים, ואתה שייך לזן נדיר של אנשים שעובדים למען האינטרס הציבורי (זה בציניות כמובן). ואם חלילה וחס אתה לא שייך לחברי המועדון האקסקלוסיבי הזה אתה בהכרח לא מקצועי, אינטרסנטי ואף מושחת. זה הרי מגוחך: אנשים מסוגם של שטרום ופרקש-הכהן מתקשים להחיל על עצמם אותם כללים של קדושים שהם מטיפים לאחרים. לו הקשרים ביניהם היו אצל אחרים, לא מהצד הנכון, אנו מתארים לעצמנו ששטרום היה מתייצב נגדם ומטיף על טוהר המידות וניגוד עניינים לכאורה. אבל לטהרנים מותר הכול, זו סודה של הטהרנות והצביעות: הדו-פרצופיות.
העובדות ברורות ושטרום לא יכול להכחישן: הוא מכיר את פרקש-הכהן מעבודתה ברשות ההגבלים, הוא המליץ עליה לתפקיד הבכיר והיא רצתה לשכור את שירותיו ב-40 אלף דולר לעבודה של שלושה שבועות, שרבים ראו בה מיותרת לחלוטין. האם זה "צהוב" או עניין להולכי רכיל בלבד? ממש לא. וחוץ מזה, תן לציבור המאזינים להחליט ולשפוט, מר שטרום, ואל תחליט בשבילם. הם הרבה יותר חכמים מכפי שאתה חושב.
ההתעלמות מבקשת "גלובס"
מתחילת השבוע מבקש "גלובס" מרשות החשמל את הפרוטוקולים של מליאת רשות החשמל שאישרה את הסכם הגז הענק עם חברת החשמל - פרוטוקולים שיוכיחו את הברור מאליו, שפרקש-הכהן תמכה בהסכם, על מחיריו ועל מנגנוני ההצמדה שלו (ורק לאחר מכן ביצעה פליק-פלאק), ודווקא אחרים התנגדו (מה שאומר שכל הטיעונים שלה על לחצים שהופעלו עליה הן פשוט סוג של הטעיה. יש כאלה, מתברר, שעמדו בלחצים). הרשות מתעלמת בצורה מופגנת מבקשת "גלובס".
ועוד: כבר לפני יותר מחצי שנה פנה "גלובס" באמצעות חוק חופש המידע לרשות החשמל וביקש את רשימת היועצים שהיא עובדת איתה והיקף ההתקשרויות הכספיות. עד עתה, למרות פניות חוזרות ונשנות, הרשות לא העבירה שום מידע.
אם פרקש-הכהן עובדת ללא לאות לטובת האינטרס הציבורי, כפי שהיא מעידה על עצמה, מה יש לה להסתיר? למה היא לא חושפת את המידע לעין כול? האם שקיפות היא לא בבית ספרנו אלא רק בבית ספרם של האחרים? האם היא מתקשה לחשוף לציבור את היועץ המסתורי ורב ההשפעה של רשות החשמל לאורך שנים ארוכות, ששמו אבי טיילטמן? הולך ומתברר שפרקש-הכהן מפרסמת רק את מה שנוח לה לפרסם ורק את מה שמשרת את יחסי הציבור שלה.
וחזרה לדרור שטרום: הוא השכיל למצב את עצמו כ"מר תחרות" וכמי שפועל לא חת לכאורה למען שבירת הריכוזיות במשק. אז ככה: הוא היה אחד מאדריכלי ועדת בכר הכושלת שהבטיחה מפץ גדול לחוסכים, אבל גרמה הרבה יותר נזק לצרכנים מאשר תועלת (העלאת דמי הניהול). היא הגבירה את הריכוזיות בשוק החיסכון הפנסיוני, העבירה מצד לצד את ניגודי העניינים ולא השיגה כמעט אף אחת מהמטרות שלשמן הוקמה. זאת ואף זאת: שטרום היה גם מי שקיבל בזמנו החלטה שנויה במחלוקת ואיפשר את רכישת קלאב מרקט על ידי שופרסל, צעד שהגדיל את רמת הריכוזיות בענף הרשתות, גם אם באופן זמני (זה האוצר אומר בדוח שפרסם לפני כשבועיים, לא אנחנו).
הרקורד הזה לא מפריע לשטרום לדלג מאולפן לאולפן, מוועדה לוועדה, ולהטיף נגד הריכוזיות, ואיש לא טורח להציב בפניו את העובדות. עכשיו הוא עומד בראש הוועדה (עוד ועדה, הוא הרי חובב ועדות) להגברת התחרותיות בענף הבנקאות. היו בטוחים: כשיתפרסמו ההמלצות הן יוגדרו וישווקו על ידיו ועל ידי חבריו בתקשורת כמפץ היסטורי וכד', אבל מה הצרכנים ירוויחו? האם שוב זה ייגמר רק בסיסמאות מנותקות מהמציאות?
הבית החם של קול ישראל
השבוע פרסם "גלובס" את תדירות ההופעות של פוליטיקאים בקול ישראל בשנתיים וחצי האחרונות. התוצאות הן חמורות: הרצוג, יחימוביץ' וגלאון נמצאים בראש הרשימה בהפרש גדול. יחימוביץ' וגלאון הן שתיים מהמתנגדות הבולטות ביותר למתווה הגז (במיוחד יחימוביץ') והשאלות העקרוניות חייבת להיות על השולחן, אף שהן לא נעימות לרשת ב'.
ראשית, ההעדפה לתת חופש ביטוי בצורה מוגזמת לאחד היא חניקה עקיפה של חופש הביטוי של האחר, וזה דבר שהוא אנטי-דמוקרטי בעליל, במיוחד כשמדובר במשאב ציבורי ולא פרטי, ובמיוחד כשהמילה דמוקרטיה תקועה בגרונם של כל אלה האחראים על אותו משאב ציבורי ומחזיקים בשאלטר (מיקרופונים).
לכן, העובדה שנעשה שימוש במשאב ציבורי בצורה כה לא מאוזנת וכה חריגה מעלה את החשש שאלו ששולטים על המשאב הציבורי, גם אם חלקם, מנצלים את כוחם לרעה בדיוק כמו כל מונופול ציבורי אחר: הם מפקיעים את המשאב הציבורי, הופכים חלק מתוכניות הרדיו לתוכניות אירוח של מועדון החברים שלהם, בין אם הם פוליטיקאים ובין אם הם עיתונאים, שחושבים בדיוק כמוהם - ומעניקים להם שעות על גבי שעות של שידורים בלי לעמת אותם עם שאלות מטרידות. זה כמו לעשות זה לזה נעים בגב - המראיין למרואיין ולהיפך. לעומת זאת, מי שלא מיישר קו עם האג'נדות הפרטיות מוחרג, ממודר או מקבל במה רק כדי להיסקל באבנים.
מי שמשתמש במשאב ציבורי - במיוחד משאב כמו מיקרופון פתוח - צריך להשתמש בו בחרדת קודש. למרבה הצער, ולפחות לפי תדירות ההופעה של פוליטיקאים מסוימים שם, זה לא ממש קרה או קורה בקול ישראל.