רחוב בשכונת חרוזים ברמת גן / צילום: תמר מצפי
רעש, אבק, צפיפות ומחסור בשירותים מוניציפאליים - כך נראים ונשמעים חייהם של תושבי שכונת חרוזים ברמת-גן, שרחובותיה הפכו דומים לשדה קרב. השכונה שבה קרס בניין מפגיעת סקאד במלחמת המפרץ הראשונה, מלאה עכשיו מלאה עכשיו בבורות בנייה ובבניינים שעתידים בשנים הקרובות ליפול ולקום מחדש, במסגרת פרויקטים של מה שמקובל לכנות בשם התחדשות עירונית. על-פי התב"ע העירונית, לשכונה צפויות להתווסף בשנים הקרובות עוד כ-2,000 יחידות דיור חדשות, פי שניים ממספר הדירות הקיימות, לרוב במסגרת פרויקטים של תמ"א 38 - שמוסיפה זכויות בנייה בתמורה לחיזוק מבנים בפני רעידות אדמה.
העיר רמת-גן, הממוקמת בלב "אזור הביקוש", נודעה בשנים האחרונות כחלוצה בפרויקטים של התחדשות עירונית. מדיניות זו החלה עוד בימיו של ראש העיר לשעבר צבי בר, ונמשכת לפי שעה גם כיום, אם כי מהנדסת העיר החדשה, עליזה זיידלר, כבר הצהירה על שינוי הדרך. חשוב לציין כי למיזמי ההתחדשות דוחפים, לצד אגף ההנדסה בעירייה, גם התושבים, שמבקשים למקסם את שווי דירותיהם.
עם זאת, לא כולם מרוצים מגל הבנייה החדש שסוגר על השכונה מכל עבר, ויש מי ששואלים עצמם בחשש האם השכונה ערוכה בכלל לקלוט עשרות אלפי תושבים חדשים. לצד כל אלה מספרים התושבים על תחושת קשה של הזנחה והתעלמות מצד העירייה, שפועלת בניגוד לעמדתם, תוך שהיא משתפת פעולה באופן מלא עם יזמי הפרויקטים ומדירה אותם, התושבים, מתהליך קבלת ההחלטות.
גן נעול
"אין פיקוח מצד העירייה על היזמים ועל הקבלנים שבונים בשכונה", אומר אסף שגיא גפני, תושב השכונה ואחד הפעילים הבולטים נגד מדיניות העירייה בנושא ההתחדשות העירונית. "הם חוסמים כבישים מתי שבא להם, משתלטים על מדרכות והורסים אותן כך שלא ניתן לעבור בהן עם עגלה. זה ממש שטח כבוש".
לא מדובר בהגזמה. צעידה קצרה בשכונה הקטנה, שרוב המבנים בה (כלומר, אלה שטרם קמו מחדש בפרויקט של התחדשות עירונית) הוקמו בשנות ה-70, מצריכה מעבר תדיר מצד אחד של הכביש החסום למשנהו. מכונות עבודה שתוספות מקומות חניה ואת שולי הכבישים מביאות תושבים להחנות את רכביהם על המדרכות, ורחובות דו-סטריים הופכים בפועל לנתיב בכיוון אחד.
"כבר היום לצאת מהשכונה זה קטסטרופה", אומרת רימונה, תושבת ותיקה בשכונה. "לשכונה יש רק שתי יציאות, ובבקרים אנחנו עומדים 20 דקות כדי לצאת ממנה. כל בניין בן 3 קומות הופך ל-7 או 9 קומות. זו צפיפות איומה. רוצים לשלש פה את האוכלוסייה בלי לחשוב על תשתיות".
דבר נוסף שלא ניתן להתעלם ממנו הוא רעש הקידוחים מאתרי הבנייה: "למרות שיש התחייבות של ראש העיר שלפני 8 וחצי הם לא יגיעו לפה, כבר ב-6 בבוקר אנחנו שומעים מערבלי בטון ומשאיות נוסעות ברוורס", אומר גפני. "יש ימים שהעבודות נמשכות עד 12 בלילה, כשעל-פי חוק הם אמורים להפסיק לעשות רעש בשעה 19".
נושא כאוב נוסף מבחינת התושבים קשור במיעוט גני הילדים ומוסדות החינוך בשכונה, שחלקם נסגרו עקב מיזמי הבנייה בלי שהעירייה דאגה להקים חדשים במקומם, וחלקם פועלים כבר חודשים ושנים בצמוד לאתרי בנייה.
ליה פרנקל, תושבת השכונה שעברה אליה לפני כשנה במסגרת פרויקט תמ"א 38, נאלצת לשלוח את בתה בת שנתיים ותשעה חודשים, לגן שגובל בחלקו האחורי בשני בניינים שעתידים לעבור הריסה ובינוי במהלך שנת הלימודים הקרובה. "לא יכול להיות שיש חוק חינוך חובה חינם וחוק אוויר נקי, ושישימו את הבת שלי בסיכון כזה", אומרת האם. "ילדים בגיל הזה פגיעים לנזקים סביבתיים, והתוצאות יכולות לצוץ גם עוד 20 שנה. זו לא פעילות סבירה של רשות מקומית".
למצבם העגום של גני הילדים מתווספת סגירתו לפני כ-5 שנים של אשכול גנים בשכונה, בעקבות רמות גבוהות של קרינה שמקורן בקו מתח סמוך. מאז, על אף מאבק עיקש של התושבים, קו המתח לא הוזז ממקומו (ובכך ממשיך לאיים על תושבי המבנים הסמוכים לו) ואשכול חלופי טרם נפתח. כעת העירייה מבקשת להקים אחד בתל נפוליאון, אחד השצ"פים (שטח ציבורי פתוח) היחידים בשכונה ו"אתר מוכרז" על-ידי רשות העתיקות.
לדברי התושבים, הצוות המקצועי הטעה את הוועדה המקומית כשהציג לה את השטח המדובר כ"שטח חום" המיועד למבני ציבור, ורק בזכות התערבותם נמנעה הבנייה בו. בינתיים, רבים מההורים נאלצים לנייד את ילדיהם בבקרים לגנים בשכונות הסמוכות, ומתמודדים עם הפקקים והדרכים החסומות בעקבות עבודות הבנייה.
במכתב שהעבירו תושבים לוועדה המקומית לתכנון ובנייה נכתב, כי "אנו התושבים שחיים בשכונה, ערים למצוקת הגנים שיצרה הוועדה לתכנון ובנייה בשכונת חרוזים, תוצאה של מתן אישורים מופרז שהגדיל באחת מספר התושבים בשכונה. אך התושבים מביטים גם על התמונה הרחבה, ועלינו לגלות אחריות גדולה יותר כאשר מדובר בשטחי ציבור, משאב נכחד, שבפגיעה בו אין דרך חזרה. עלינו לזכור ולשאול תמיד, מה אנו משאירים לדורות הבאים? האם לילדינו לא מגיע לראות ירוק ושטחים פתוחים?".
"צריך לעשות ליזמים ניוד זכויות לשכונות אחרות", מציעה רימונה, "באזור מחנה השלישות הולכים להקים שכונה שלמה מהיסוד ולבנות לגובה, אז למה להביא את כל התושבים החדשים לשכונה החסומה שלנו".
ואם המחסור קיים כבר עתה, בטרם הוקמו אלפי הדירות החדשות, קשה להאשים את התושבים החוששים כמובן גם מהיום שאחרי. לפני מספר חודשים הצליחו התושבים להביא לסיור בשכונה את סגנית ראש העיר ויו"ר הוועדה המקומית, אביבית מאור נמרודי, ואת אמנון בוץ, סמנכ"ל מינהל ותרבות בעירייה. לדברי גפני, הם חזו במו עיניהם במצב הרחובות ובהשתלטות הקבלנים על המדרכות והחניות והבטיחו לטפל במצב בהקדם. אולם עד כה, אומר גפני, טרם נעשה דבר והמצב רק החמיר.
חניה לדורות
סוגיה נוספת שמדירה שינה מעיני התושבים, אך לדידם לא ממש מעניינת את העירייה, נוגעת לשאלת מקומות החניה בשכונה. אף שמיזמי תמ"א 38 כוללים לרוב חניונים תת-קרקעיים בכל בניין, התושבים סבורים שמדובר בפתרון לא מספק: "התקן בדירות החדשות הוא חניה אחת לכל דירה", אומר גפני בהצביעו על הבתים ברחוב איתמר. "באזור הזה מחירי הדירות מתחילים ב-1.7 מיליון שקל ומגיעים ל-3 מיליון שקל בקומות העליונות. אלה לא אנשים מעוטי יכולת, אלא משפחות שלרוב מחזיקות בשני רכבים. בדרך כלל מרימים 36 דירות בבניין, ו-30 מכוניות יתפסו את כל הרחוב הזה. רק בניין אחד סוגר פה את כל האזור. מה יעשו כל השאר?".
וכאילו שזה לא מספיק, בחניון של מכללת שנקר, המצויה בלב השכונה, מורשים התושבים להחנות את רכביהם רק בשעות הלילה ועד ל-7 בבוקר. לאחרונה נבדקת בעירייה האפשרות לבנות שם מעונות סטודנטים, מה שיחסל גם את הפתרון החלקי הזה ויוסיף עוד לצפיפות האנושית בשכונה.