בנימין נתניהו / צילום: רויטרס
אם מישהו רצה סיכום הולם ותמציתי לתוצאות המדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל בשנים האחרונות, הוא קיבל אותו אתמול (א'), עם פרסום נתוני הצמיחה הכלכלית לרבעון השני של 2015, אשר הראו כי המשק צמח בקצב שנתי של 0.3%. כלומר, התוצר לנפש ירד בכ-1.7%.
נתון זה מגלם את הרהב, החובבנות והיהירות שבהם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרי האוצר הקודמים יובל שטייניץ ויאיר לפיד טיפלו בסוגיית הצמיחה הכלכלית. מה שצריך לעורר דאגה הוא גם שר האוצר הנוכחי משה כחלון שאינו מסתמן כאדם שיהיה מוכן לבצע את החריש העמוק הנדרש כדי להחזיר את ישראל לפסים של צמיחה סבירה.
יש מי שיטען כי הנתון שפורסם הוא רבעוני, ויצביע כל האומדן החצי-שנתי, אשר מראה על צמיחה כלכלית של 2.6% במונחים שנתיים, ועל יציבות בצמיחה זו השנה השלישית. אלא ששיעור צמיחה של 2.5% לשנה פירושו גידול בתוצר לנפש של 0.7%, ומשמעות הדבר היא שהפריון במשק הישראלי לא רק שלא עולה, אלא אף יורד, או שהאבטלה תתחיל לטפס במהרה. אם הנורמליות החדשה היא של צמיחה אפסית לנפש, הרי שמשהו השתבש מאוד בניסוח המדיניות.
נכון, יש האטה כלכלית גלובלית, וירידה בשיעורי גידול הסחר בעולם, אך מדיניות כלכלית לא נועדה למצוא אליבים לראש הממשלה ולשר האוצר. טיבה של המדיניות נמדדת ביכולתה לתת מענה בדיוק לשאלות כמו האטה עולמית, ובו-בזמן להניח יסודות לעתיד. הכלי לביצוע ההתאמות הנדרשות הוא תקציב המדינה, שבאמצעותו הממשלה אמורה לנווט את ההתפתחות השוטפת של המשק.
אלא שהתקציב אצל נתניהו, שטייניץ ולפיד הפך לפארסה. קודם הנהיגו "תקציב דו-שנתי" אשר נטל מהממשלה כל אפשרות של התאמות שוטפות. לאחר מכן פרחה לה תרבות ההעברות התקציביות באמצע השנה, לתקציב הביטחון ולהתנחלויות, וכך נקברה כל אפשרות לשנות סדרי עדיפויות.
אך לא רק הטיפול בתקציב תרם למה שקורה במשק. ביסוד הדברים נמצאת אמונתו היוקדת של נתניהו בטענה שאם הממשלה תיטיב מאוד עם העשירים ביותר ועם החברות הגדולות ביותר, תואץ הצמיחה. לא משנה כמה מחקרים יפורסמו שיוכיחו את האיוולת בטענה, וכמה נתונים יתפרסמו שיעמדו בסתירה אליה. אצל נתניהו מדובר בטענה שיש לה מעמד של אמונה דתית עמוקה.
לפני שלוש שנים התברר לציבור מה המחיר שלעתים משלמים כדי ליישם את המדיניות של "העדפת החזקים". התברר שהמדינה העניקה הטבות מס בסכום-עתק של 7.2 מיליארד שקל על חוק עידוד השקעות הון בשנת 2011, כאשר כ-60% מסכום זה "היטיב" עם 4 חברות רב-לאומיות בלבד - טבע, צ'ק פוינט, כיל ואינטל. לא מדובר בסכום חד-פעמי, שכן גם התחזיות הקיימות מדברות על הטבות בסדר גודל דומה עד לשנה זו.
ומה יצא למשק מהוצאה אדירה זו? - יש הסכמה שגידול של ממש בתעסוקה לא היה, וגם לא תרומה לפריון הכללי. נתוני הצמיחה של השנים האחרונות לא ממש מאששים את ההנחה שהן יובילו לגידול עודף בתוצר. מנקודת ראות הממשלה, התוצאה הגרועה ביותר הייתה שהתעוררה מחאה ציבורית וקולנית אשר אילצה את שר האוצר לפיד להקים ועדה בראשות מנכ"לית משרדו, יעל אנדורן, שתמליץ על שינויים בחוק עידוד השקעות הון, אשר מכוחו ניתנו ההטבות לחברות.
המלצות הוועדה יגיעו לדיון בכנסת במסגרת הצעת התקציב לשנה הבאה, אולי כחלק מחוק ההסדרים. אלא שלוועדה קשרו יד אחת, ובפועל היא נאלצה לא לדון בכל הסוגייה של הטבות המס לחברות רב-לאומיות גדולות.
בסופו של דבר, הוועדה המליצה לתת כמה הטבות לחברות קטנות-בינוניות - חלקן אמיתיות, חלקן תיאורטיות לחלוטין, וגם ציינה כי טוב היה אם המועצה הלאומית לכלכלה, זו שראש הממשלה אחראי עליה, תחקור את התועלת של השיטה למשק. ראש הממשלה, מצדו, עסוק במאמץ לסייע לקבוצת כיל לקבל הטבות מס נוספות, במאות מיליארדי שקלים, בטענה שהדבר יתרום לתעסוקה ולצמיחה בנגב.
אותן ממשלות אשר קידשו את העיקרון של "להיטיב עם החזקים", דאגו גם להרוס את מערך ההכשרה המקצועית בישראל, על-ידי מימון חסר. הממשלות דאגו לקדש ולקבע את האסטרטגיה של "שכר נמוך ופריון נמוך" בחלקים נרחבים של המגזר העסקי בישראל. זו אותה ממשלה אשר העבירה למשפחות חלק גדל והולך מעול מימון החינוך והבריאות.
השאלה היא - מה היה קורה אם לפחות חלק מהסכומים שלא נגבו כמס מחברות רב-לאומיות היו כן נגבים, ומממנים את שיקום מערכות החינוך וההכשרה המקצועית; ותורמים לשיקום עירוני אמיתי בישראל. מה היה קורה אם מערך הסיוע לעסקים קטנים היה הופך באמת ליעד מרכזי, ולא לסיסמה.
מה היה קורה אם האוכלוסיות החרדית והערבית היו פוגשות בשוק עבודה שמעודד אותן להשתלב בו, מכין אותן לכך, ומתגמל אותן בהתאם. נכון, כל אחד ממהלכים אלה סותר את אמונותיו העמוקות של נתניהו, אבל בלעדיהן נמשיך לראות נתוני צמיחה דומים לאלה שפורסמו השבוע.