FKA טוויגס/ צילום:רויטרס
לפני שנה כתבתי כאן שאלבום הבכורה הכה מהולל שלה סובל לטעמי משכלתנות יתר וקור, ואילו עכשיו FKA טוויגס - להלן טוויגס - פשוט בוערת. נפלא לחוות אמנית שלא רק מבצעת זינוק אדיר ביצירה ובהבעה שלה, אלא אחראית, בעבודת הווידיאו החדשה שלה, ל-16 הדקות המסעירות בפופ מזה עידנים.
גם האזנה בלבד לאי.פי החדש שלה, ובו 5 קטעים שהם בעצם יצירה אחת ממושכת, חושפת אמנית חשופה, ישירה, נוגעת, משמעותית ובטוחה יותר. אבל הקליפים שביימה למרבית השירים, ושניתן לראות בלינק: https://goo.gl/2FCGJC, באמת שמים את טוויגס במקום בו היו אמניות כמו ביורק בראשית שנות התשעים ומ.י.ה בראשית האלפיים: בחזית האמנותית-תרבותית של זמנה. כעת היא מצדיקה לחלוטין את התקוות שנתלו בשני המיני-אלבומים ובאלבום הבכורה שלה.
טוויגס מציגה בקליפים החדשים דימויים אפלים ומבריקים על מיניות ולידה, מוות והיריון, זיקנה וזוגיות. הם מהדהדים עבודות קולנועיות של דיוויד לינץ' ולארס פון טרייר, בחושניות המלנכולית והטורדנית שלהם. ספק אם טוויגס תעלה כבר מחר בבוקר לשחק במגרש המיינסטרימי של הפופ, מול מלכות תרבות ההמונים כמו ביונסה או ניקי מינאז' וריהאנה. אבל יותר ממיליון צפיות ביצירת הווידיאו שלה בשבוע הראשון ביו-טיוב, מעידות שגם למחשבות, הדמיון, האמנות והנועזות של טוויגס יש מקום בולט בשיח העכשווי, על עוצמה והעצמה נשית במוזיקה הפופולרית.
תהאליה ברנט, זה שמה מלידה, פגשה לראשונה את אביה, רקדן ג'ז ג'מייקני, רק כשהיתה בת 18. היא גדלה עם אמה האנגלייה ממוצא ספרדי ובגיל 16 הגיעה ללונדון כדי להתחיל קריירה כרקדנית. היא לכדה את העין, בין השאר, בקליפים של קיילי מינוג, ג'סי ג'יי ואד שיראן, לפני שהחלה לעבוד על השירים שלה עם מפיקי מוזיקה אלקטרונית נחשבים והוחתמה בחברה קטנה ואיכותית.
אלבום הבכורה שלה מאוגוסט אשתקד זכה לתגובות מעולות, אבל לטעמי, היה קשה להבין ממנו האם היא עוד כוכבנית-לרגע בזירת המסחר העדכנית של שמות אמנים חמים לנפנף בהם, או באמת הבטחה ענקית. באלבום החדש ההבטחה בוהקת וממומשת. וכאילו שלא הספיק הכינוי המקצועי שלה, שהתחיל מטוויגס ואחרי שהסתבר שהשם הבימתי הזה כבר תפוס התרחב ל-FKA (formerly known as), הנה היא מתעקשת להקשות על הפשטות ולקרוא לאי.פי. הזה בייצוגים גרפיים של השם "מליסה" - M3LL155X.
למרבה השמחה, התכנים הרבה יותר ישירים וחמים. זה מתחיל בהגשה הקולית המצוינת, שפחות מטופלת באפקטים ונשמעת קרובה, גדולה וישירה יותר. וממשיך בעיבודים ובהפקה שנותרו לא פחות מרתקים, אבל נשמעים בחלקים גדולים כהבעות של להט ותשוקה, ולא רק של תרגילים אינטלקטואליים. הקטעים הקצביים יותר, Figure 8 ו-Glass & Patron, נשמעים כמו חיבור מעולה של וודו ואלקטרוניקה, של פרימיטיביות ועתידנות.
לאורך כל הדרך, המילים ובעיקר הלחנים מגובשים ועשירים יותר מאשר באלבום הבכורה. אחרי ביקורות מהללות לווידיאו החדש ב"רולינג סטון" וב"בילבורד", ועוד ביקורת משתפכת עליה במגזין המוזיקה המקוון המוביל בארה"ב, "פיצ'פורק", סביר שטוויגס בדרך להפוך לשם מאד מדובר באמריקה. בטח הפרופיל הציבורי שלה גם לא יינזק מכך שהיא מאורשת לשחקן הקולנוע רוברט פייטינסון.
הפעם קל ומלבב להצטרף למקהלת המחמאות. הציון למוזיקה לבדה הוא 8, אבל 16 דקות הקליפים ראויות ל-10 עגול. ממש לא פופ קליל, קייצי ושווה לכל אוזן. ובכל זאת טוויגס בהחלט שווה את תשומות העיניים, האוזניים והלב המרוכזות של שוחרי תרבות.
* ציון: 9
Low - Ones and Sixes - קתדרלות של איטיות
זה האלבום ה-11 ב-22 שנות פעילות, של הלהקה הנהדרת שמנהיגים בני הזוג אלן ספרהוק ומימי פארקר, לואו. השניים שייכים לכת המורמונית, יש להם שני ילדים ולפחות אלבום מופת אחד מאחוריהם, the great destroyer, מלפני 10 שנים. ויש להם שירים נהדרים ועקומת כמות ואיכות מרשימה, ובעיקר שני קולות נהדרים שגם מתרכבים בהרמוניה מופלאה.
את האלבום החדש הקליטו באולפן של ג'סטין ורנון, האיש שהוא ההרכב "בון איבר", ויש בו באופן יחסי יותר טיפולים אלקטרוניים ומעט יותר כוחנות ושרירים. פעם כינו את מה שהם עושים "סלואו קור", ואכן קצב השירים שלהם נותר איטי מאוד, יחסית לשאר עולם הפופ, אבל ההגדרה הזו מיותרת. הם ממשיכים לדבוק בקינות הזוגיות האיטיות שלהם, שהם עושים מצוין. וגם אם בהאזנות נשנות משהו קצת מאבד מהקסם, עדיין קשה שלא להתפעל מהיופי העצום של קתדרלות הצלילים שלהם, מהאסתטיקה, הטעם והכישרון.
אז אצל "לואו" אין הרבה חדש, ואלה לא בהכרח חדשות רעות. ולמי שטרם נפגש בהם, האלבום החדש הוא מקום מצוין להתחיל בו וללכת אחורה.
* ציון: 8