מאמא מיה/ צילום: יוסי צבקר
השאלה שאולי הכי מסקרנת את הישראלי החשדן, שנחוש שלא לצאת פראייר של שום מכונת מזומנים בינלאומית שמגיעה לכאן לעשות סיבוב, היא האם המופע שהוא מקבל בבית האופרה בתל-אביב - תמורת סכום לא מבוטל בכלל - זהה למקור מהווסט אנד הנוצץ?
כמי שצפה ב"מאמא מיה" בנובלו תיאטר של לונדון בפברואר האחרון, אני יכול להרגיע שבהחלט כן, זהו אותו המופע בדיוק - מהוקצע, מלוטש, מוקפד ועם סאונד פנטסטי. אני גם יכול לומר דבר נוסף - והוא שמהביצוע שהגיע לארץ נהניתי הרבה יותר. ממש כך.
אפשר שמדובר ברוח הגבית שנותן הקהל הישראלי, שטוען את האולם באנרגיות שמעלות חיוך. אבל זה בעיקר הצוות המבצע, שמעניק שיעור נפלא באמנות המחזמר - מהכוראוגרפיה שמבוצעת היטב ועד לאיכויות הווקאליות, שעושות הרבה כבוד ללהיטי הפופ של אבבא. ולהיטים יש כאן למכביר, שגם בלי להיות מעריץ בהווה או בעבר (ואני לא זה ולא זה) הכרתי את רובם בעל פה. שירים דוגמת "סופר טרופר", "דנסינג קווין", "מאמא מיה", "צ'יקיטיטה", "דה ווינר טייקס איט אול", "וולה וו", וכמובן גם "ווטרלו" - השיר שהשיק בזמנו את ההצלחה הפנומנלית של הרביעייה השוודית עם זכייתה באירוויזיון 1974, ועד שהתפרקה ב-1982.
למאמא מיה מספר צוותים מבצעים ברחבי העולם, ואותי לכל הפחות, הצוות הבינלאומי הנודד, שהגיע ארצה הרשים יותר מאשר הצוות היושב בלונדון. לא ברמת המעטפת, שאחידה ואיכותית כאן ושם, כמו שבכימיה שעל הבמה ובמחויבות המאוד בולטת להנאת הקהל. בעיקר דברים אמורים אל השלישייה המובילה של המופע, ניב פרי הצעירה והמוכשרת בתפקיד הבת סופי (שבסרט ההוליוודי מ-2008 שוחקה על ידי אמנדה סייפריד), והשחקנים שרה פויזאר וריצ'רד סטנדינג בתפקידי דונה וסאם (שבאותו הסרט גולמו על-ידי מריל סטריפ ופירס ברוסנן). השניים האחרונים, זוג לא רק על הבמה, אלא גם בחיים, והדבר ניכר בחיבור ביניהם. סטנדינג שר מעולה, מפגין נוכחות. פויזאר קורנת ומקסימה, ובסוף גם זאת שגורמת לקהל להתאהב - בה ובאבבא, שוב ומחדש.
בקצרה: "מאמא מיה", שזה הביקור השני של ההפקה בישראל (הקודם היה בקיץ 2007 ועם צוות שחקנים אחר כמובן), מגוללת את סיפורה של סופי, שערב חתונתה לסקיי (ג'סטין תומאס), נחושה לגלות מיהו אביה האמיתי. אימה דונה, סוג של היפית בדימוס, גידלה אותה לבדה במרחב הסימבולי והפסטורלי של אי יווני כלשהו, אבל סופי רוצה לדעת את האמת. היא מוצאת את היומן הישן של אמה ובו פירוט על שלושה רומנים שהיו לה באותו הזמן במקביל, והיא מזמינה את שלושת האבות הפוטנציאליים לחתונה, בלי שאימה או ארוסה יודעים זאת. אט-אט השלושה - סאם, הארי וביל - מגלים את הסיבה האמיתית לכך שהם שם, כמו גם האם והארוס, ועם העבר נאלצים כולם להתמודד.
שלא כמו מחזות זמר דוגמת "שיקגו", "גריז" או "שיער", שהעלילה והמוזיקה נכתבו כחטיבה אחת, ב"מאמא מיה" לעלילה מטרה אחת ויחידה והיא לשרת את להיטי אבבא, שנכתבו והולחנו על-ידי הצמד הגברי של הרביעייה בני אנדרסון וביורן אולבאוס. זה גורם לכך שחלק לא קטן מהחיבורים בין הפן הדרמטי של ההצגה ובין הנאמברים המוזיקליים נוקשים ולעיתים אפילו מגוחכים. אבל לזכותו של המחזמר יאמר שהוא לא מתאמץ להעמיד פנים שאין זה המצב, ומתייחס לכך בהומור. זה מעלה חיוך, ומזכי ר שלא לקחת את העלילה המודבקת, כמו גם את החיים יותר מדי ברצינות.
כמו ז'אנר הפופ, שאבבא היא ממחולליו, גם מאמא מיה באה קודם כל כדי לעשות שמח. זהו מחזמר פיל-גוד נטו, בידור ובמיטבו, ומי שמחפש רבדים של מעבר לכך, פשוט מחמיץ את הפזמון.
"מאמא מיה" על-פי שירי להקת אבבא. מחזה: קתרין ג'ונסון, בימוי: פילידה לויד. הפקה בישראל: מארק ליברברג, שמואל ויואב צמח, שוקי וייס.
* ציון: 9