אייבל טספיי / צילום: רויטרס
האלבום שכולל את הלהיט השחור הכי גדול בעולם מאז "אפטאון פאנק" של מרק רונסון וברונו מארס יצא רשמית למכירה לפני יומיים. יש הסבורים שיהיה לרב-המכר הכי גדול בשוק האמריקאי מאז "1989" של טיילור סוויפט. זו ציפייה מעט מוגזמת, משום שסוויפט כבר היתה האישה הצעירה הכי אהודה באמריקה עוד לפני אלבומה האחרון. אבל היא בהחלט מעידה על הזינוק המרשים לצמרת של אייבל טספיי, 25, האמן המתכנה דה וויקאנד (נכתב באנגלית בהשמטת אות אחת, The Weeknd). סוויפט אפילו אירחה אותו הקיץ בהופעתה באצטדיון בניו-ג'רזי, זמן קצר לאחר שכבש את המקום הראשון במצעד הסינגלים בארה"ב, לביצוע הלהיט הכי הגדול שלו עד כה והלהיט הגדול של הקיץ, Can't Feel My Face. שיר שגם טום קרוז ביצע כשהתארח אצל ג'ימי פאלון. "זה היה רגע מדהים כשהיא הציגה אותי והקהל שאג במלוא ריאותיו", סיפר דה וויקאנד למגזין הבילבורד, שמקדיש לו כתבת שער בגיליונו הנוכחי. למגזין ה"רולינג סטון", דה וויקאנד כבר פירשן ש"אני מרגיש שאני משנה את תרבות הפופ. הקהל של טיילר סוויפט יכול להקשיב לי, אבל גם הילדים ברחובות. אני רוצה לגעת בכולם".
מהלך נדיר בתעשייה
הפרט הכי מעניין בקמפיין המסיבי של המגיש הקולי המעולה הזה, דה וויקאנד, נוגע לאופן שבו מערך יחסי הציבור שלו מסתער על התקשורת עם סוג מסרים שמזמן לא נשמעו בה. דה וויקאנד וכמה ממנהליו בחברת התקליטים שלו, ממקדים את הראיונות שלהם בדגשים ברורים על שיווק, שכמעט ומעלימים את התוכן המוזיקלי. זה מהלך נדיר משום שבשוק הפופ הכה מבוזר של ימינו, התעשייה לכאורה נחלקת בבירור בין מי שמייצרים פופ טהור, כזה השואף רק להצלחה מיידית וגדולה ככל הניתן, לבין אמנים שמעמידים מעל לכל את הביטוי ואת הצליל האישיים שלהם. דה וויקאנד הוא דוגמה נדירה ביותר באלף הנוכחי למישהו שבקפיצה אחת ענקית עובר מאלבום בכורה מרתק אבל מאוד אקסצנטרי ומתיימר למורכבות, לאלבום שני, זה הטרי, שכמעט ומשיל את כל סממני האמן הקודמים ומתנהג כמוצר פופ חטיפי לכל דבר.
הדיבור בתעשייה על Beauty Behind The Madness כעל רב-מכר ודאי נובע פחות מהיכולות האמנותיות של דה וויקאנד, ויותר מהאופן שבו חברת התקליטים הצליחה לשכנע אותו לשנע את הכריזמה והאיכויות הכוכביות שלו כמה שיותר רחוק מהצלילים המתקדמים, המפותלים והמפולפלים של העבר, ולשים את הסופרסטאריות שלו במרכז הבמה של הפופ. המהלך שסימל יותר מכל את המעבר הזה קרה כשדה וויקאנד הסכים להקליט דואט עם כוכבת הילדים הענקית אריאנה גרנדה, בהפקתו של מקס מרטין. בתחילה, דה וויקאנד חשש ממרטין השוודי, המפיק הכי מצליח באלף הנוכחי, אדם שאחראי למאות להיטים של טיילר סוויפט ובריטני ספירס וקייתי פרי וכמעט כל שם גדול בפופ הלבן של האלף הזה. אבל הייתה ביניהם כימיה מיידית, ודה וויקאנד התאהב בשיטות העבודה של מרטין, שיושב בלוס-אנג'לס ומחזיק צוות של כותבים, מתכנתים, מפיקים שמהנדסים לו עשרות שירים במקביל. דה וויקאנד אפילו טוען שמרטין היווה את ההשראה לאלבומו החדש, ומבהיר ש"אני רוצה שכמה שיותר אנשים יכירו את המוזיקה שלי".
ההתחלה, כאמור, היתה קצת אחרת. הוריו של טספיי היגרו לקנדה מאתיופיה בשנות ה-80, והוא דובר אמהרית. הילד בקושי פגש את אביו, וגדל אצל אימו. בגיל 17 עזב את ביתה לטובת החלום על מוזיקה. הוא הוציא שלושה מיקסטייפים חינמיים ועצמאיים, שעוררו תגובות מעולות, ואז חברות תקליטים נלחמו עליו ויצא אלבום ראשון שאיגד את שלוש ההוצאות העצמאיות הללו.
אלבום הבכורה האמיתי, "קיס לנד" יצא לפני שנתיים, ובו התארח הראפר הקנדי המצוין דרייק, שלקח את דה וויקאנד תחת חסותו בשנים שקדמו להחתמה שלו. בביקורת שפורסמה עליו אז כתבתי על הניגוד הבולט בין התמלילים המאוד בנאליים לבין המוזיקה שחלקה מעולה של דה וויקאנד. הוא שילב סול ותיק ואלקטרוניקה חדשה כמו הטובים שבעמיתיו, וכמובן שהנכס הכי בולט שלו היא ההגשה הקולית המעולה. האלבום ההוא סימן אותו כנוכחות מבטיחה, אבל, כאמור, בקושי היו שם סימנים לפריצה אל הזרם המרכזי של הפופ.
ואז באה אחת הרצועות שגם הכי בולטות באלבום החדש, Earned it, שנכנסה לפסקול הסרט "50 גוונים של אפור", שדה וויקאנד חיבר עם כותב שירים מקצוען שבעברו גם כתיבה לסלין דיון.
ואז הגיע הדואט עם גרנדה, וגם שיר שנכלל בפסקול אחד מסרטי סדרת "משחקי הרעב". דה וויקאנד נפרד מהשירים היותר יומרניים מוזיקלית לטובת מבנים פשוטים, נוסחתיים ומנצחים יותר.
לחברת התקליטים שלו, כפי שסופר לניו-יורק טיימס, כבר אמר ש"אני רוצה להיות הכי גדול בעולם". Can't Feel My Face , שנכתב ויוצר בשיתוף המפעל של מקס מרטין, הוא אכן להיט פופ משומן ויעיל לעילא, ומציג היטב גם את הקול הנהדר וגם את איכויות ההגשה הטכניות והחושניות בו-זמנית של דה וויקאנד. אבל הוא נשאר הקטע הכי טוב ומדויק באלבום שסובל מרמה לא אחידה של חומרים. הבעיה המרכזית, בדיוק כמו באלבום הבכורה, נותרה הטקסטים המביכים. רובם על כיבושי נשים, רובם עושים את זה לא עם ברק ודמיון ועזוז כמו למשל אצל פרינס, וכן כמו אצל גיבור אחר של דה וויקאנד, אר קלי. אלו בלדות פיתוי שחלקן מוצלח מוזיקלית, כמו Acquainted עם ההפקה המוזיקלית הסינמטית, או "חסר בושה" בו דה וויקאנד פשוט שואל "מי יז...ן אותך כמוני?". חלק מהשירים כמו "the hills", כוללים תיאורים גרפיים שלא ניתן להדפיס באכסניה הזו. למרבה הצער, זה לא מעיד על מקוריות, נועזות, חשמל ומיניות סוחפים, אלא יותר על המרחק העצום בין האיכויות של דה וויקאנד כזמר לבין המגבלות שלו ככותב מילים.
זיכרונות נעורים קשים
השיר הכי מעודן כאן, שכולל גם שירה רכה יפהפייה, קיבל טיפול הפקתי מקאניה ווסט שתיכף ינחת להופיע אצלנו. ב"Tell Your Friends", דה וויקאנד מגולל זיכרונות נעורים קשים מהגדילה אצל אם חד-הורית. רצועה כזו מעידה עד כמה דה וויקאנד אכן עשוי להיות אחד האמנים המובילים בשנים הבאות מכל בחינה, אם כי כרגע הוא כנראה נסער ומסוחרר מדי במאמץ לנסות ולהידמות לאמן-על מסדר הגודל של האליל הכי גדול שלו, מייקל ג'קסון.
ולא, דה וויקאנד לא באמת משתייך לעילית הכישרונות כמו המנוח. In The Night הוא ההגשה הקולית הכי מייקל ג'קסונית שיש, אבל הנוכחות הקולית של דה וויקאנד גם מספיק מובחנת ועצמתית מכדי שייחשב לסתם חקיין שלו.
הרצועה הכי חלשה באלבום היא דווקא זו בה מתארחת לנה דל ריי - Prisoner. לכאורה דואט, ובעצם פרויקט כלכלי שקוף ומאכזב של הפגשת שני פתיינים סופר-קוליים, זכר ונקבה, לרגע שלא מחמיא לשניהם. במקום אש ולהבות חורכות יש כאן מלמולים לא ברורים של הגברת ושיר בינוני של האדון.
לפני שנתיים, דה וויקאנד דיבר לכאורה באסתטיקה ובשפה של יוצרים עכשוויים מגוונים כמו פרנק אושן או פרפיום ג'ינייס או פ.ק.א טוויגס שמבצעים על מוזיקת הנשמה הוותיקה מניפולציות אלקטרוניות חדשות כדי לסלול אפיקי הבעה ויצירה מקוריים.
היום דה וויקאנד מנסה להיות התשובה הגברית לכל מלכות הפופ מסוויפט וביונסה ומטה, כשעל מגרש הסול המסחרי הגברי הוא מתחרה בעצם רק מול ברונו מארס. מארס פחות סקסי ממנו, אבל כותב ומפיק להיטי פופ הרבה יותר מיומן.
הדרך לצמרת של דה וויקאנד כבר פתוחה. מאות לפניו עמדו בצומת הזאת, ושאלו את עצמם כיצד למזג בין השאיפות האמנותיות לשאיפות המסחריות שלהם. נכון לקיץ הנוכחי התשובה שלו מאד ברורה: ללכת על כל הקופה הכי בכוח והכי מהר שאפשר.
