פארק השעשועים דיסמלנד/צילום: מתוך אינסטגרם
ברוכים הבאים ל"דיסמלנד". זה אולי נשמע כמו "דיסנילנד", אבל להיפך. זהו לונה-פארק מהסיוטים, לא מהסרטים. כאן תפגשו את הדמויות של פארק השעשועים הקלאסי כשהן מועסקות בסדנת-היזע של החיים. תצטלמו ב"עמדת סלפי" (כי הרי כל מה שמעניין אותנו זה לראות את עצמנו). הבדיחה היא על חשבונכם אז תצחקו על עצמכם, אולי אפילו תזילו דמעה על העליבות של חייכם. או שתירו במישהו. "דיסמלנד" (Dismaland), כפי שמגדיר את המקום האיש שברא אותו, הוא "אטרקציית האכזבה הגדולה בעולם", בואו בהמוניכם!
את המקום המופלא, המסויט והקסום הזה, השוכן לחופי בריסטול, שבבריטניה, המציא והפיק בנקסי, אמן הרחוב המפורסם ביותר בעולם של השנים האחרונות. למרות פרסומו והערך הרב של עבודותיו, בנקסי ממשיך לשמור על אנונימיות בעין הציבורית, ובעיקר ממשיך ליצור הפתעות מורכבות ומעוררות השתאות, הצצות חדשות לבקרים ברחבי העולם.
ביצירה "דיסמלנד" הוא מוכיח שוב, שהוא לא רק אמן רחוב מחתרתי, אלא אחד האמנים הגדולים והמשפיעים של זמננו, בסדר גודל של איי ווייוויי הסיני ואפילו של אנדי וורהול או מרסל דושן, שהגדירו מחדש, איש-איש בתקופתו, את פני הדור והאמנות שלו. ההצלחה הפנומנלית שלו לא שינתה את היחס שלו לעולם. להיפך, נראה שהוא רותם את תהילתו והונו לטובת האג'נדה שלו - שיש בה ביקורת חברתית, כלכלית, פוליטית ומוסרית.
אחרי שכבש את רחובות ניו-יורק והפך את העיר לחלל תערוכה-נעה בת חודש ימים (באוקטובר 2013); אחרי שחדר לעזה דרך תעלות החמאס והעלה אותה על מפת "התיירות האלטרנטיבית" של העולם, (בסרטון וידיאו שהוציא אחרי "צוק איתן"); בנקסי חוזר הביתה, לבריסטול, ומשתלט על "טרופיקנה", אתר בילוי נטוש בפאתי העיירה ווסטון-סופר-מר (Weston-super-Mar).
"דיסמלנד" הוא אירוע פופ-אפ, שפועל למשך 5 שבועות בלבד בשטח היריד שירד מגדולתו ועומד שומם מאז שנת 2000. הוא הוקם בחשאיות מוחלטת, ורק יממה לפני פתיחתו החל המידע עליו לדלוף באופן ויראלי (ומכוון) ברשתות חברתיות כמו אינסטגרם וטוויטר.
זוהי עבודת אמנות מורכבת מאין כמותה, חתרנית וגאונית. כפי שאנדי וורהול הוביל את ההכרה בהיבט המסחרי של עולם האמנות, השווה את האמנות לסחורות בסופרמרקט ויצר משניהם את שפתו הכובשת. העולם של בנקסי הוא התגלמות הפקטורי של וורהול במאה ה-21. החומרים שלו הם האסלה של דושן. הרחובות, האירועים בחדשות, האלימות, המסחר והפוליטיקה - כל אלה הם חומר גלם ומושאי ביטוי וביקורת ב"פקטורי" של בנקסי. עולם האמנות עצמו הוא הכר הפורה שממנו הוא ניזון (עבודותיו נמכרות במאות אלפי דולרים), אך הוא מקפיד לקבוע את גבולות השתתפותו במשחק הכוחות והיוקרה. שומר על מעמד של אאוטסיידר ונהנה מאהבת הממסד והקהל.
והפעם הוא לא עושה זאת לבד. בנקסי משמש כאוצר ומפיק-על, הזמין יותר מ-40 אמנים מרחבי העולם - עם דגש מעניין על בריטניה, ארה"ב והמזרח התיכון - להציג עבודות ב"דיסמלנד". בין המשתתפים היותר מפורסמים נמצא דמיאן הירסט (שכמה מעבודותיו המפורסמות של בנקסי מצטטות את עבודותיו באופן ביקורתי) וכן ג'ני הולצר ודיטריך וגנר.
ברשימה נכללים שלושה אמנים ישראלים, שכמו מרבית עמיתיהם ממדינות אחרות, שמותיהם לא מהידועים ביותר: הציירת נטע הררי נבון, אמנית הקרמיקה הפיסולית רונית ברנגה, ועמיר שיבי, יוצר ביקורתי הפעיל בעיקר ברשת. עוד משתתפים אמנים פלסטינים, אמנים מסוריה, מאיראן וממצרים, מספרד ופורטוגל וממספר מדינות אירופאיות נידחות יחסית. חלקם אמני רחוב. את מרביתם מצאו בנקסי ואנשיו בפרסומי עבודות באינטרנט. הם יצרו קשר עם האמנים והזמינו אותם להשתתף, תחת הבטחת סודיות מלאה.
בנקסי אולי לא נרתע מעיסוק בפוליטיקה, אך חוקי המשחק שלו שונים מהמקובל. בשבת הורחק האמן הפלסטיני שאדי אלזקזוק, כשקיים הפגנת מחאה על כך שהוא מוצג לצד אמנים ישראליים וקרא להחרים את הישראלים. תגובת המארגנים, אנשיו של בנקסי, הייתה מתונה - הם הוציאו את האמן ומחאתו אל מחוץ לפארק אך הותירו את עבודותיו.
הכול החל, לפי פרסומים בלתי רשמיים (כתמיד), כאשר בנקסי השתחל לפארק הסגור מבעד לפרצה בגדר בינואר השנה, כדי לבדוק את השטח. לאחר מכן שיתף את ראש העירייה בתוכניתו וזכה לשיתוף פעולה שהתבטא בעיקר באיפול והתעלמות. בהמשך החלו משאיות עמוסות בפריטים הזויים להגיע למקום, ולפרוק את מטענן תחת מעטה חשאיות. סיפור הכיסוי לסקרנים המקומיים היה שמדובר בהפקה של סרט הוליוודי. בשישי שעבר נפתח הפארק למבקרים, אחרי קמפיין קצר ואינטנסיבי של הדלפות - בעיקר ויזואליות - של תמונות באינסטגרם וסרטון פרסומת מצוין ביוטיוב.
את פארק השעשועים שבו בילה בילדותו, בנקסי ממלא מחדש, בתכנים המשלבים בין חוויות הילדות התמימות והמתוקות לפיכחון הבגרות המריר והציני. הוא משתמש, בדרכו הידועה, בחומרים ובסממנים מעולם התרבות הפופולרית-מסחרית ומעולם האמנות, ועושה זאת בנון-שלנטיות, כבדרך אגב. מרבית המוצגים מתכתבים ישירות עם התמות המוכרות מהפארקים של דיסני, יוניברסל ודומיהם. אבל כאן הטירה כבר מתה, הנסיכות עייפות מהעמדת הפנים וכל השלדים יוצאים מהארון.
ב"דיסמלנד" את מקומה של סינדרלה תופסת הנסיכה דיאנה, "הסינדרלה המודרנית", גננת חסודה שהפכה לנסיכה, וכאן היא מוצגת הרוגה בכרכרה שהתהפכה וגדודי פפראצי מסנוורים את גוויות הסלבס, במקום לחלץ ולהציל את הנפגעים. המבקרים בפארק תופסים את מקומם בין הפפראצי, וזוכים לחוש תיעוב עצמי בו-זמנית עם תיעוד עצמם בעת החוויה.
בהשראת מיצג הסירות הסכריני של דיסני "עולם קטן" כאן הים עכור ומזוהם, מלא בסירות מהגרים רעועות, צפופות ועולות על גדותיהן. הן מפליגות בין גוויות צפות, בעולם מרושע שאינו מעוניין לתת להן מקלט.
גרילה איילנד הוא מוזיאון וספרייה ניידת על גבי אוטובוס, שבו מקבלים המשתתפים סדנאות הדרכה כיצד לפרוץ ולשבש מערכות פרסום ממוחשבות. במטווח הצעצועים לא צריך לכוון, מספיק לפתוח באש חיה. בבריכת הברווזים לוכדים ברווזוני גומי שהזדהמו בנפט. ציירי הדיוקנאות והקריקטורות יציירו אתכם באופן מושלם, אבל רק מאחור.
האמנית הישראלית רונית ברנגה מציגה עבודה שיצרה במיוחד לתערוכה, ובה "סרוויס", מערכת כלי אוכל שקיבלו חיים משלהם, כאשר שולבו בהם אצבעות אנושיות, הנראות קטועות. המראה הסוריאליסטי משחק בין המחריד למצחיק, מושך ומרתיע. הפיסול הווירטואוזי שלה מקבל ממד של קושי וכאב, באמצעות הפגשה של חפצים דוממים ואיברים חיים, ושימוש בצבעוניות חיוורת הנראית כמסיכת מוות או הרואין-שיק.
נטע הררי-נבון מציגה ב"דיסמלנד" ציורים גדולי מידות ועזי מבע, המתארים סצנה מפינוי התנחלות עמונה. בציוריה הררי-נבון משלבת היפר-ראליזם עם דה-קונסטרוקציה - מפרקת את התמונה וזורעת הרס במקום שבו היא מתארת הרס. המתח בציור עולה מהניגוד בין המראה החד והריאליסטי של שוטר על סוס אביר, לבין הכאוס והשברים שסובבים אותו.
גיבור מעמד הפועלים
פרטי ההפקה והסיבות לבחירה באמנים אלה או אחרים אינם ידועים. בנקסי, כאמור, מקפיד על אנונימיות, שהיא חלק מהמותג המצליח שלו.
בבריסטול, מחוזות ילדותו, הוא נחשב לגיבור מסוג רובין הוד, ועל-פי הסיפורים הוא מוקף בעוזרים שרבים מהם חברי ילדות שגדלו איתו. והוא אכן מחזיר לתושבים אהבה - וכעת גם תנועת תיירות.
הכניסה לפארק מוגבלת ל-4,000 איש ביום - מרבית הכרטיסים נמכרים באינטרנט, וכעת הם מכורים מראש עד 8 בספטמבר, 1,000 כרטיסים נמצאים למכירה בקופה, ואילו תושבי האזור נכנסים חינם.
בנקסי מצטט בחופשיות מתריסה סימנים מסחריים של דיסני (אולי אפילו תחת הסכם, אין לדעת). כך, למשל, מיקי מאוס מצהיר בגרפיטי ש"החיים הם לא תמיד סיפור אגדה", עובדי הפארק עגומי הפרצופים חובשים אוזני מיקי על ראשם והשומרים מכוונים את הקהל אל היציאה - דרך חנות המתנות כמובן, כשם סרטו התיעודי-ביקורתי של בנקסי, על מנגנוני הסחטנות של עולם התרבות והאמנות.
מיליונר רחוב
"פורבס" העריך את שווי הונו של בנקסי ב-20 מיליון דולר, עבודותיו נמכרות בעשרות אלפים עד מיליוני דולרים
"אמן רחוב שמצליח מסחרית הוא סוג של כישלון", אמר בנקסי בראיון בהתכתבות שערך עם ה"וילג' וויס" לפני כשנתיים, כאשר הכריז על שהות-אמן (רזידנסי) בת חודש ימים בעיר ניו-יורק, תחת הכותרת "מוטב בחוץ מבפנים". את הסתירה הפנימית של השווי העולה ועולה של עבודותיו הוא מיישב בכך שהמכירה (בתערוכות) מסייעת לו לממן את הפרויקטים האדירים שהוא מרים, ללא מטרות רווח.
כזה הוא מיצג הענק הפעיל "דיסמלנד" (Dismal באנגלית - עגום, קודר). בדיסמלנד הקהל מוזמן לפקוד את המקום - מחיר כרטיס 25 ליש"ט, ולתושבי האזור חינם (במטרה "להחזיר לקהילה"). לעומת זאת, בניו-יורק, באוקטובר 2013, שיחק בנקסי מחבואים עם מעריציו - אלפי אנשים שהשתתפו במרוץ הגילויים וניסו "לעלות" על היצירה החדשה שהכין עבורם מדי יום.
באחד הימים היה זה דוכן אמנות בסנטרל פארק, שבו נמכרו יצירות "ספריי ארט", ועליהן מוטיבים ידועים של ציוריו של בנקסי, תמורת 60 דולר כל אחת. הקהל הרחב הגיב באדישות מוחלטת. רק אחרי שלוש שעות נמכרה התמונה הראשונה והפדיון הכולל של היום היה 420 דולר. שתיים מהתמונות נמכרו ביולי אשתקד תמורת כ-240 אלף דולר.
פורבס מעריך את שוויו של בנקסי ב-20 מיליון דולר. מחיר השיא ששולם במכירה פומבית לעבודה שלו ב-2008, עומד על 1.9 מיליון דולר, על ציור שמצטט מציורי הנקודות של דמיאן הירסט (הירסט הוזמן להשתתף ב"דיסמלנד", והוא מציג פסל חד-קרן).
ציורים אחרים שלו שווים בין 40 אלף דולר ל-600 אלף. אך הערכה של 200 אלף דולר לא מנעה מעבודות להימכר במחיר שמעל למיליון.
בנקסי הוא אמן רחוב אנגלי, יליד בריסטול, כנראה, בשנות ה-40 המוקדמות שלו. יש כמובן אנשים שמכירים את בנקסי אישית, אבל הם לא מגלים, ולא משתפים פעולה עם משחק "ציד האדם", שנועד להסיר את מעטה החשאיות מהאיש ופעולותיו.
הוא פעיל כבר כ-20 שנה ועבודותיו נושאות אופי ביקורתי, כלפי הפוליטיקה, הפערים החברתיים; העושר והסיאוב של עולם האמנות כמו גם של עולם הפיננסים והכלכלה הגלובלית; הרמייה שברדיפת המותגים; הזיהום וההזנחה של העולם על-ידי בני האדם, ועוד עוולות שהוא מעלה על סדר היום, באמצעות עבודותיו.
זאת הוא עושה בין היתר בעצם הנוכחות שלו. בימי האינתיפדה השנייה הוא הגיע לשטחי יהודה ושומרון וצייר קרעי-נוף ובלונים על חומת ההפרדה. בשנה האחרונה הגיע לעזה, אין לדעת איך, ויצר סרטון פרסומת פארודי, הקורא לתיירים לפקוד את עזה - המקום שתושביו לא יוצאים ממנו לעולם (כי הם לא יכולים).
יש המפקפקים בכך שבנקסי בא לעזה בעצמו, אך גם אם הוא מפעיל שליחים לעשות את עבודתו עבורו, אין ספק שמדובר במפיק-על וביוצר גאון, בעל יכולות וחזון, שניחן גם בצניעות. בימים שבהם תהילה נמדדת בסלבריטאות (לעתים ללא כל קשר לכשרון או לתוצרים בעלי עניין), בנקסי הוא אמן בניצול השיטה לצורך ביקורת על השיטה.
כך למשל, בסרטו התיעודי "היציאה דרך חנות המתנות", שהוקדשה למנגנון עשיית הרווחים של עולם האמנות והתרבות. בכלל זה כמובן גם ביקורת על תרבות הפנאי הממוסחרת בנוסח דיסני. הסרט היה מועמד לאוסקר. סרט נוסף, המתעד את ההרפתקה הניו-יורקית שלו, נעשה על-ידי HBO השנה, כשהוא מורכב כולו מתוכן גולשים שעקבו אחריו. הוא ויראלי, הוא מושך עוקבים ומעריצים, הוא מפתיע והוא מצליח לעשות כל זאת בעולם שבו נותרה מעט מאוד אנונימיות וחשאיות. רובין הוד מודרני או וורהול עכשווי, לבנקסי סולם ערכים משלו.
