האתגר הגדול של החינוך
עם כל הכבוד לבחינת הבגרות בת חמש היחידות במתמטיקה והצורך במורים ובתלמידים במקצועות הפיזיקה והכימיה, האתגר הגדול ביותר של מערכת חינוך במדינה דמוקרטית הוא בתחום הרוח וההתנהלות החברתית. ישנן שאלות שעולות בעשורים האחרונים מדי שנה בכל מערכת חינוך - האם שיטת בית-הספר שטופחה במהלך כ-250 השנה האחרונות עדיין ראויה לשמש כמסגרת החינוכית המחייבת? האם עולם המידע והמדיה המשתנה לא סתם את הגולל על תפקיד בית-הספר? האם שחרור ההורים לעבודה מחוץ לבית לא הפך למטרה העיקרית של קיום שיטת בית-הספר?
אלה שאלות מאתגרות בכל אתר ומדינה, לא רק בישראל.
עם זאת, ישנן כמה משימות ששייכות לתחום ההתנהלות החברתית היום-יומית, שחשיבותן גדולה עוד יותר, והן חייבות לעמוד בראש סולם העדיפויות של חברה דמוקרטית המבוססת על עקרונות החירות והשוויון. אחת החשובות שבהן היא החינוך נגד גזענות. אכן, קיימת מסגרת פורמלית בישראל, המטה לחינוך אזרחי במשרד החינוך, שפועלת במסגרת יעד זה, והיא אף יכולה להסתייע בכמה תוכניות שהוכנו באופן ייעודי, כמו ספר הלימוד "שיעור לחיים - חינוך נגד גזענות" של האגודה לזכויות האזרח, או תוכניות של אגודת "תג מאיר".
אלה יודעים שלא די להגיב על הגזענות של "תג מחיר" רק אחרי אירוע חריג, אלא צריך לפעול בפעולה מונעת, הרבה לפני שמאן-דהוא מכין את בקבוק-התבערה ושורף בני-אדם. אלא שחינוך נגד גזענות אינו עניין למבצע מיוחד בבית-הספר, או ל"יום המאבק הבינלאומי נגד גזענות", שאמנם יכול לשמש כפעמון אזהרה, אבל האפקט שלו אינו יום-יומי. חינוך נגד גזענות, גם בבית-הספר, הוא חינוך שאינו נגמר, והוא שייך לכל מקצועות החינוך ההומניסטיים. הוא לא פחות חשוב מן החינוך הלאומי המאסיבי, שכשלעצמו דורש תיקון דרך החינוך נגד גזענות.
החוק הפלילי הישראלי כבר כולל הוראה נגד גזענות, אלא שבו כבר מצוי הסדק, שדרכו יכולה הגזענות לחלחל לליבו של התלמיד ולחברה כולה. אם מניחים שהוראה דתית אינה יכולה להיות מעצם הגדרתה להיות בגדר גזענות, הפתח להפצת גזענות נפתח. העולה מכך הוא, שהחינוך נגד גזענות צריך שיהיה חלק בלתי נפרד מהוראה של מה שנכלל אצלנו ב"מקצועות היהדות", החל מהוראת התנ"ך, דרך העיסוק בהלכה, ועד הקריאה בספרות ובהיסטוריה.
אם בכל התחומים הללו איננו שמים לב לתכנים ולמסרים גזעניים, לא יועילו גיחות חד-פעמיות של הוראה נגד גזענות במסגרות או בימים מיוחדים. וכדאי להבהיר, הדת היהודית התפתחה בעיקרה לכיוון שאינו גזעני, והשימוש בחזות דתית כדי להגן על גזענות היא מעשה שיהודים המתייחסים ברצינות לדתם (בין בארץ ובין בגולה) אינם מקבלים, ואינם אמורים לקבל.
אם לימוד התנ"ך מוביל על-פי מדיניות משרד החינוך או שלוחיו לטיפוח האמונה ב"עם הנבחר" על-חשבון אחרים; אם לימוד ההיסטוריה מוביל לזיהוי הקורבן עם היהודי בלבד; אם הטיול השנתי מוביל לחיזוק האמונה בעדיפותו של היהודי בכל מה שקשור לארץ-ישראל; אם הביקור בפולין מוביל לשחרור החסמים בפני כל פעולה מצד יורשו של ה"קורבן הנצחי", היהודי, נגד מי שהוא מגדיר כיריביו - אזי כמה יחידות-לימוד ייחודיות נגד גזענות לא יביאו תועלת רבה.
צריך אפוא לסרוק את תוכניות הלימוד בכל מגמות הלימוד - חילוני, דתי-לאומי, חרדי - ולסמן בהן את הפוטנציאל הגזעני. צריך לפקח על קבלני החינוך המספקים תוכניות, מחנכים וחומר לימוד, לא רק לבתי-הספר, אלא גם לצבא, כדי שלא יוכלו להעביר את המסר. התוצאה אמורה להיות סמוכה לקו ההתחלה של חשיבה גזענית, לא לקו הסיום - במקום שנמצאת בו אגודה כמו "להב"ה" או "יד לאחים". יתרה מזאת, החינוך נגד גזענות אינו עניין לבתי-ספר בלבד, אלא גם למסגרות אחרות, כמו ארגוני אוהדים של קבוצות כדורגל.
הבעיה הגדולה היא, שרוב האנשים נמצאים במצב שבו הם אינם יודעים שהם גזענים. לעיתים אנשים מוכנים להודות בכך שהם גזענים, אך הם סבורים שגזענות יהודית היא דבר חיובי, בניגוד לגזענות המכוונת נגד יהודים. אך לרוב האנשים אין מודעות כלל לגזענות אצל גזענים - כך ביחס לפלסטינים מעבר לקו הירוק, לפלסטינים-ישראלים, לקבוצות בתוך החברה היהודית, או ביחס לאוכלוסייה מאפריקה, שמתדפקת על שערי ישראל.
השאלה - מדוע חברה שמקבלת כמובן מאליו על-פי חוק השבות את קליטתו של כל אדם שיוגדר כיהודי, אינה מוכנה לקבל, אפילו באופן זמני, את מי שמצוקתו הוליכה אותו לישראל, היא שאלה של גזענות של יום-יום בישראל. זו שאלה שפוליטיקאים, שכנראה החמיצו את השיעור המיוחד נגד גזענות בבית-הספר שבו למדו, לרוב אינם מודעים לה. אם הפוליטיקאים אינם מודעים לכך שהם מדברים דברי גזענות, מה יגידו אזובי הקיר.
דווקא האתגר הגדול שעומד עכשיו בפני ישראל כמו בפני אירופה - הכניסה המאסיבית של פליטי אזורי המצוקה הבורחים על נפשם, היא גם התחלה של סיכוי. על-פי אמנת האו"ם לזכויות הילדים משנת 1989, זכאי כל ילד, גם ילד של פליט או "מסתנן", למסגרת חינוכית. זו הזדמנות שמערכת חינוך יכולה למנף כדי להילחם נגד גזענות שבשגרה. זאת לומדים בארצות הזבות חלב ודבש באירופה, שאליהן זורמים הפליטים כיום, וזאת אמורים לדעת גם בישראל.
כניסה ושילוב של ילדי הפליטים והמסתננים במערכת החינוך הישראלית, כמו גם תוכניות ומיזמים של חינוך משותף יהודי-ערבי, ראויים לתשומת-לב רבה יותר. כאן יש פוטנציאל לחינוך נגד גזענות, שהוא אפקטיבי יותר מהתוכניות המיוחדות, הנקודתיות.
