בית המשפט העליון הכריע הבוקר (ג') בערעורים ההדדיים שהגישו אנשי העסקים, שי לבנת מחד ואמיר אדלר ואילן פדלון מנגד, על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז מ-2013 - והורה על "הפרדת כוחות" בדרך של התמחרות בין שלושת השותפים בקבוצת החברות שהחזיקו יחדיו.
חוות-הדעת העיקרית מפי השופט יורם דנציגר קבעה הלכה חשובה, שלפיה בעל מניות בחברה שהתנהל באופן שאינו תקין - פוחתת זכותו למעורבות בקביעת מהלכי החברה.
"ממצאיו של המחוזי מצביעים על כך שאדלר ופדלון לא התנהלו בתום-לב מלא במישור יחסיהם עם לבנת ועם החברות. כאשר אלה הם פני הדברים, אין הצדקה לאפשר להם - אף אם הודרו מניהול החברות תוך פגיעה בציפיותיהם - לזכות בסעד להסרת הקיפוח", נפסק.
שי לבנת הוא בן למשפחת לבנת, בעלת השליטה בקבוצת תעבורה. לבנת מחזיק באופן עצמאי את השליטה בקבוצת חברות, שבהן הוא שותף בשיעורים שונים יחד עם פדלון ואדלר. בין היתר מחזיקים השלושה באמצעות 4 חברות האחזקות - חברת קמה, חברת זואי, חברת סייפרטק וחברת ימקום - עסקים בתחום תשתיות התקשורת והטלקומוניקציה, האינטרנט וההיי-טק.
בשנת 2003 עבר לבנת להתרכז בעסקי משפחתו ולמעשה הותיר את ניהול קבוצת החברות המשותפת לאדלר ופדלון. אדלר היה אמון על יזום העסקאות, ופדלון ניהל את ענייני הכספים.
עד לשנת 2010 נהנו הצדדים מיחסי אמון במסגרת קבוצת החברות, שבית המשפט קבע שהתנהלה כ"מעין-שותפות". ב-2010 החלה ההידרדרות ביחסים בין הצדדים, כשהרקע לה לא ידוע.
לבנת שב להיות מעורב בעסקי הקבוצה, ובמהלך שנת 2011 אף הדיח את אדלר ופדלון מתפקידיהם בחברות השונות. במסגרת המהלך שכר לבנת את שירותיו של משרד רואי חשבון לחקירת הנעשה בחברות, ואת ממצאי החקירה חלק אף עם רשות המסים ועם המשטרה.
מאחורי הגב
באמצע 2011 הגישו פדלון ואדלר הליך גילוי מרצון לרשות המסים בקשר לעסקי הקבוצה. למחרת הגישו המרצת פתיחה לבית המשפט, בטענה כי הדחתם מתפקידיהם בחברות מקפחת אותם כבעלי מניות המיעוט ושוללת מהם את הציפייה הלגיטימית לשותפות בניהול ענייני הקבוצה.
לבנת הגיש אף הוא תביעה נגד השניים, בטענה כי אדלר ופדלון אחראים לשרשרת ארוכה של מעשי תרמית וגזל כלפי לבנת וחברות הקבוצה.
ההליכים אוחדו ונידונו בפני שופט המחוזי, עופר גרוסקופף. השופט דחה את חלק מטענותיו של לבנת, אך קיבל את טענותיו בקשר ל-3 פרשיות.
בין היתר קבע גרוסקופף כי אדלר ופדלון ערכו עסקה פיקטיבית עם חברה קשורה, במטרה למחוק חוב של 1.3 מיליון אירו שחב אדלר לאחת מהחברות בקבוצה, ואף לצורך תכנון מס של אדלר. "מדובר בתחבולות שאיש ישר ירחק מהן", פסק השופט.
עוד פסק השופט כי אדלר ופדלון העבירו עסקת השקעה בחברת סקיוויז'ן, שבה נקשרה חברה אחת בקבוצה (ימקום) לחברה אחרת (סייפרטק) מאחורי גבו של לבנת, כשיחס האחזקות של השניים בחברה השנייה (סייפרטק) היה עדיף מבחינתם. העסקה התבררה כרווחית במיוחד והשיאה החזר של עשרות מיליוני שקלים תוך זמן קצר. השופט הורה על ייחוס העסקה לחברת ימקום.
עסקה אחרת שנעשתה ללא ידיעתו של לבנת היא הלוואה בסך 2 מיליון שקל שניתנה מחברת סייפרטק למנהלת חשבונות בקבוצה. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כי אין לתת סעד ללבנת בשל הסכמת השניים להחזיר את יתרת ההלוואה לחברה. עוד הורה השופט על ביטול הכרזה על דיבידנד בחברת זואי המשותפת בשלהי 2010, בשל התנגדותו של לבנת להכרזה, עם תחילת הסכסוך בין הצדדים.
הסעד העיקרי שנתן גרוסקופף היה "הפרדת כוחות" בין השותפים על בסיס התמחרות. גרוסקופף נימק את הסעד בשני נימוקים עיקריים: הראשון - קיפוח המיעוט. גרוסקופף קבע כי זכויותיהם של אדלר ופדלון להשתתף בניהול עסקי הקבוצה נותרת בתוקף, וזאת למרות מעלליהם. הנימוק השני הוא היות קבוצת החברות "מעין-שותפות", שהיחסים בין השותפים בה עלו על שרטון, ומכאן הצורך במציאת מנגנון לפירוק השותפות.
שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר, שדן בערעור השלושה על פסיקת המחוזי, אימץ את פסיקת המחוזי באשר לפרשיות השונות (אף ששינה חלק מהנימוקים), על דעת השופטים דפנה ברק-ארז ואורי שהם.
לעניין סעד ההתמחרות קבע דנציגר כי הוא מקבל את עמדת המחוזי בעניין הצורך לפרק את ה"מעין-שותפות", אך קבע בד-בבד הלכה מעניינת, שלפיה בעל מניות שהפר את חובותיו כלפי החברה ובעלי המניות האחרים, אינו יכול לדרוש את זכותו להשתתף בניהול החברה.
"בית המשפט המחוזי השתמש במילים קשות לתיאור התנהלותם של אדלר ופדלון ואף הורה על ביטול הפעולות שהיו נגועות בהתנהלות נפסדת של השניים", פירט השופט. "בין היתר התרשם בית המשפט כי השניים 'נזקקו לתחבולות שאיש ישר ירחק מהן', כי התנהלותם ללא ספק 'היוותה הפרת אמונים כלפי לבנת וחברת ימקום', כי השניים ניכסו לעצמם את שטרי ההון שהתקבלו במסגרת עסקת סייפרטק ללא הסכמתו של לבנת, וכי הם הודו כי העברת עסקת סקייויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק נעשתה ללא ידיעתו של לבנת, וכן כי העברת נכס בין שתי חברות האחזקות של הקבוצה - פעולה המרעה משמעותית את מצבו של לבנת - לא יכולה הייתה להתבצע ללא אישורו והסכמתו".
פגיעה ישירה
"הנה כי כן", סיכם השופט, "יש בדברים אלה כדי להעיד כי התנהלותם של אדלר ופדלון פגעה בלבנת במישרין, בין אם במישור הפרת האמונים, ובין אם במישור של פגיעת כלכלית ניכרת (כמו בפרשת סקייויז'ן).
"לדידי, המסקנה המתחייבת מכך היא אחת: אדלר ופדלון אינם זכאים להיבנות משלילת ציפיותיהם להשתתפות בניהול, אף אם הדברים הקשים שיוחסו להם על-ידי בית המשפט המחוזי יפים אך בהתייחס ל-3 מ-11 הפרשיות שאותן בחן בית המשפט המחוזי. משכך, אין עסקינן ב'קיפוח' המצדיק הענקת סעד לאדלר ופדלון".
בהמשך שב וחרץ השופט דנציגר כי "ממצאיו של בית המשפט המחוזי מצביעים על כך שאדלר ופדלון לא התנהלו בתום-לב מלא במישור יחסיהם עם לבנת ועם החברות. כאשר אלה הם פני הדברים, אין הצדקה לאפשר להם - אף אם הודרו מניהול החברות תוך פגיעה בציפיותיהם - לזכות בסעד מן היושר".
דנציגר הורה, בכל זאת, על עריכת התמחרות בין הצדדים - על בסיס הנימוק של אובדן האמון בין השותפים. עם זאת, השופט החליט כי עדיפה התמחרות בשיטת "המעטפות" ("טקסס שוט אאוט") על פני שיטת BMBY.
השופט דחה את טענת לבנת כי יש לייחס לו פרמיית שליטה במסגרת הסעד שיינתן וסיפק אמירה מעניינת לגבי משמעות פרמיית השליטה ב"מעין-שותפות": "כאשר מדובר במעין-שותפות, מטבע הדברים היכולות של 'השותפים' ליהנות מהיתרונות הלגיטימיים של השליטה - דהיינו, לכוון את מדיניות התאגיד - אינה נחלתו הבלעדית של שותף כזה או אחר".
השופטת ברק-ארז, שהצטרפה לפסק דינו של דנציגר, העירה כי לטעמה אין לקבוע הלכה "בינארית", שלפיה בעל מניות שהפר את חובותיו כלפי החברה ובעלי המניות האחרים אינו יכול לממש את זכותו להשתתף בניהול החברה - אלא יש לקבוע מבחן גמיש ויחסי, לפיו זכויותיו של בעלי המניות ייפחתו בהתאם לחומרת מעשיו.
החברות שבשליטת שי לבנת יוצגו בידי עורכי הדין גיורא ארדינסט, רן שפרינצק ואבי סתיו ממשרד ארדינסט, בן-נתן ושות'; לבנת יוצג בידי עו"ד גיל רון; ואדלר ופדלון יוצגו בידי עורכי הדין בעז בן-צור ואלירם בקל.
