אינתה עמרי
אם יש משפט שאני שומע פחות או יותר (כלומר תמיד), מכל רווקה תל-אביבית (בואך גבעתיים), היא ש"אין גברים בתל-אביב" (וגם לא בגבעתיים). גברים פנויים, זאת אומרת. גברים-גברים, זאת אומרת. במובן זה אני מפציר בכל אחת מהן לקחת את האמא הפולנייה שלה - שלא מפסיקה לחפור לה על כך שיש גיל שצריך להתפשר בחיים ("וקחי את אבא שלך לדוגמה") - לקומדיית הפרינג' החביבה הזאת "מלך ישראל" שכתב גור קורן ושביימה מוריה זרחיה (חברת הרכב הבידור "הגדוד העברי").
הגיבור שלה, עמרי רוזנצוויג, בגילומו של מתן זרחיה, מספק את כתב ההגנה המושלם לכל רווקה באשר היא. נעבך פסיבי ונטול חוט שדרה, שגם בגיל 30 אינו מסוגל לעמוד על שלו, שלא לומר לזכור לקנות חלב. סוג של ג'ורג' קונסטנזה נטול התחכום והנוירוטיות (או בקיצור, לוזר נמוך וקירח). הנעבך התל-אביבי האולטימטיבי, שבכלל גר ברמת גן, ועל מנת להדגיש לנו עד כמה הוא מעורר רחמים, גור קורן, בהברקה שעושה את המחזה כמובן, מעלה מן האוב את מלך ישראל התנ"כי עמרי (אביו של אחאב אם מאוד מתעניינים).
המלך, בגילומו של אלי מנשה הפנטסטי, משתלט על התודעה של הלוזר - פתאום זה תופס ביטחון, מגדל ביצים - וביחד הם יוצאים למסע מחוף אל חוף שבמסגרתו הם קורעים את הארץ, וגם נוחלים הצלחה לא רעה בכלל עם בנות ישראל; בהשארת הכריזמה החייתית של המלך שתופסת פיקוד ומצווה על כל "בת ישראל להסיר את בגדיה" (וזה עובד - בהצגה כלומר).
זה חמוד מאוד וגם מצחיק וחכם, ודאי כאשר מתברר עד מהרה שלא רק עם דמותו של הישראלי החדש מתמודד קורן, אלא עם הישראליות עצמה, ומה נהיה ממנה מאז זו ההיסטורית, התנ"כית של לפני 3,000 שנה. זו שאנו באנו ארצה על מנת להחיות. שני העמרים נוסעים מצפון לדרום, וביחד נוגעים אחד-אחד במה שמעצב את הישראליות בת-ימינו. החל מאלוהי המדע (והטלוויזיה), שעמרי התנ"כי מוזמן להתמוגג ולסגוד להם, עבור במפגש עם עמדת השירות של סלקום (שם עובד עמרי החננה), דרך הפלשתים שיושבים כיום בממלכה של המלך בשומרון (כן-כן, ידוע), ועד ליד ושם וילדי פרויקט תגלית, ואז גם ליציע בית"ר ירושלים והמפגש עם גלגולו הבלתי פואטי של העם הנבחר.
קול קורן
קורן, מן הקולות המרעננים והשנונים בתיאטרון הישראלי, שנבחר לאחרונה למחזאי השנה על "המוגבלים" בבית ליסין, מייצר מחזה מן הז'אנר המוקומנטרי (מלשון Mock, דוקומנטריה השמה את גיבוריה ללעג), כמו מחזה אחר וקודם שלו, "חמישה קילו סוכר" שעלה בהצלחה בעבר בתיאטרון גשר. אז קורן גילם את עצמו (כביכול). כעת הוא מתן זרחיה כאמור שמגלם את "עצמו", ובמסגרת זו שובר כבר בהתחלה את הקיר הרביעי עם הקהל, ומנהל עמו שיח מתבכיין, וכך מדריך את הקהל בין האירועים שהוא ועמרי המלך נתקלים בהם.
הפעם, צריך לומר, הקטע הזה מוצלח פחות. זרחיה מדבר הרבה יותר מדי עם הקהל, ועוצר את הזרם לפאוזות ארוכות מדי מן המערכונים המוצלחים שמרכיבים את ההצגה. קטעים שמבוצעים נהדר על-ידי צוות שחקנים צעיר ומוכשר, שמחליפים דמויות ועושים זאת מצוין: עומר עציון (כולל חיקוי מעולה של אסי דיין), דורון בן-דוד, נטלי פרץ והדר שחף-מעיין.
זו אינה קומדיה מושלמת וחפה מבעיות. יש בה מן הבוסריות, וכאמור הידוק היה מיטיב עמה. ועדיין, השנינות, ההתרסה, שמחת החיים בבימוי, במשחק וגם בבחירות המוזיקליות, הופכים אותה לחוויה כיפית. כזאת שמאפשרת הצצה בלתי מצונזרת אל מוחו של מחזאי מסקרן.
"מלך ישראל" מאת גורן קורן, עיבוד ובימוי: מוריה זרחיה, צוותא.
