האוטובוס של אלי גוטמן חנה בקארדיף
מחוגי הזמן עצרו בקארדיף איפשהו בשנות ה-80, או אם נהיה ג'נטלמניים בריטיים טיפוסיים, אז בשנות ה-90. הם פסחו גם על הפסיפס האנושי קשה היום שמרכיב אותה. הם מנומסים, אבל מחוספסים. והיא? לא בדיוק יעד מסביר פנים: בירת וויילס אפורה, משעממת, נטולת אטרקציות, מלוכלכת, כמעט חסרת כל חן.
יש רק תיירת אחת שמסוגלת להרגיש בבית במקום כזה ולשגשג בו. כי גם היא אפורה, משעממת, נטולת אטרקציות, מלוכלכת, חסרת כל חן: נבחרת ישראל של אלי גוטמן.
***
קשה היה שלא להיזכר אתמול (א') בטקס הצגתו של גוטמן כמאמנה החדש של הנבחרת, ערב פתיחת קמפיין מוקדמות מונדיאל 2014. מסוחרר מהצלחתו הכבירה בהפועל ת"א, עם הילת הגאונות הטקטית שריחפה בסביבתו עוד מימי הקבוצה המאורגנת לעילא בהפועל חיפה עם אוליאנוב ומילנקו והבלם האינטליגנטי רב"ש - הבטיח גוטמן להחדיר עקרונות משחק "מודרניים" וברורים, תחת מערך מוגדר של "4-4-2 בשלושה קווים ישרים".
הרבה מפחי נפש ספג מאז המאמן הלאומי, הרבה מים עכורים בנהר שגרמו לרוח הגדולה הזאת לדעוך, ולהשאיר אחריה רק הריסות של חומר מוצק: אתמול המערך ההתחלתי של הנבחרת דמה יותר ל-5-4-1, אבל בהתחשב בנטייתו של מונאס דאבור "החלוץ" לברוח לקווים או אחורנית יותר - אולי בעצם משהו בסגנון של 5-5-0. במסירות מדויקות זה נגמר 298-516 לוולשים, ואנחנו הרי לא מדברים על אסופת שחקנים שצמחה על ברכי הטיקי-טאקה הספרדי - אלא יותר חבר'ה מאסכולת הקיק-אנד-ראן של הצ'מפיונשיפ; בניסיונות בעיטה זה היה אפילו קצת יותר מביך: נגמר 2-17 לוולשים.
הפילוסופיה לקראת המשחק הזה הייתה ברורה. וגוטמן צריך להיות היום כן עם עצמו ולהודות שהיא בקלות גם הייתה יכולה להפוך לסתם ספרות זולה. אם ראמזי לא מחטיא נגיחה קלה מול שער ריק מכמה מטרים; אם גארת בייל, השחקן שיש עליו תג מחיר של 94 מיליון אירו, גארת בייל שכבש לוויילס שישה מתשעת הגולים שלה בקמפיין הזה - לא היה סובל מהשריר במשך כל המחצית השנייה ותופס יום באמת מחורבן; אם השופט היה שורק לפנדל על נגיעת היד הכל כך ברורה של איתן טיבי ברחבה; אם על אחת ההדיפות הרעות של אופיר מרציאנו היה מסתער ריבאונד וולשי הולם.
אם ואם ואם ואם. בסוף גוטמן בא להוציא 0-0 מכוער, בבונקר, אין דרך לייפות את זה. וגוטמן הצליח להביא תוצאה מצוינת לנבחרת ישראל.
***
אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות הקודם ומי שניהל את הנבחרת בארבעה קמפיינים, שחרר לאחרונה אמירה די מפתיעה בשיחה בינינו. "למונדיאל אנחנו לא נעלה בחיים", אמר, בייאוש. לשמוע את זה דווקא ממך, אחד שכל כך מאמין בכדורגלן הישראלי - אני מופתע, אמרתי לו. "אתה יכול להיות מופתע עד מחר, אבל זה עניין של מתמטיקה פשוטה", חישב בנקאי דיסקונט בדימוס: "הרי יש מקום במונדיאל רק ל-13 נבחרות מאירופה. ואתה רואה שגם עכשיו, ביורו, שיש בו 24 כרטיסים לנבחרות אירופיות - אנחנו בקושי מצליחים לעמוד על מפתן הדלת".
הקדנציה של מחליפו בתפקיד, עופר עיני, מתחילה גם היא עם מתמטיקה פשוטה: מאז נכנסה ישראל למעגל משחקי המוקדמות של אירופה, המיקום הממוצע שלה הוא 3.5 לקמפיין. בשמונת הקמפיינים מאז תחילת המילניום - 3.1 בממוצע. לכן, סיום הבית הזה במקום השלישי, ושלוש נקודות מול קפריסין בטדי באוקטובר אמורות לקרב אותנו מאוד אל היעד הזה - תהיה תוצאה משביעת רצון. לא הצלחה פנומנלית, אבל עמידה ביעדים הברורים, המובנים מאליהם, או במונחי ההסתדרות שמוכרים לעיני - נוכל לומר שדפקנו שעון.
ובכל זאת - אפילו המקום השלישי הנכסף משאיר אותנו רק על המפתן של הטור דה פראנס - לא יותר מכך. נכון לעכשיו, היריבות הפוטנציאליות בפלייאוף הן הולנד, טורקיה, אוקראינה, אירלנד, סקוטלנד, אסטוניה, סלובניה, הונגריה, רוסיה, נורבגיה, אלבניה, קרואטיה. אתה מסתכל על גלריית הנבחרות האלו ולא מוצא אפילו אחת שישראל יכולה לסמן את עצמה כפייבוריטית מולה - במקרה הטוב יש כאן כמה מפגשים שהם פיפטי-פיפטי קלאסי.
מצד שני, בואו נסתכל שוב על היריבה מאתמול, וויילס. היא רחוקה כרגע נקודה אחת מול בוסניה במשחקה הקרוב, וגם אם לא תשיג אותה - מקסימום תביא שלוש נקודות אחר-כך נגד אנדורה, גם אם כל ה-11 שלה יעלו למשחק בלי שרוכים בנעליים. אם היא המתינה 58 שנה לרגע הגדול הזה, להעפלה לטורניר בינלאומי משמעותי - גם לנו מומלץ להיות טיפה יותר סבלניים.
***
קצת קשה להיות סבלני במדינה כמו ישראל, אבל בואו נבין עם מה אנחנו בעצם מתמודדים כאן: לפי דוח חדש של אופ"א, שנתוניו מעודכנים לסוף עונת 2014/15, בוויילס, שבפעם האחרונה בה שיחקה במונדיאל, אלביס עדיין היה כוכב פופ ושארל דה גול כוכב צבאי - ישנם כיום 99,564 שחקני כדורגל גברים בוגרים פעילים, 1,313 מועדוני כדורגל שמצמיחים מתוכם 7,474 קבוצות ו-13,268 מאמנים. אלו לא מספרים מדהימים באף קנה מידה. מצד שני, בוויילס יש פחות תושבים מישראל (3 מיליון), היא בטח לא מעצמת היי-טק והשכר הממוצע בה הוא השני הכי נמוך מבין 12 המחוזות המרכיבים את בריטניה, אחרי זה של צפון אירלנד. אבל כדורגל זה קודם כל תרבות, זה לא עניין של גודל או של כסף, ובישראל אין תרבות כדורגל מספיק מפותחת: 7,736 שחקנים בוגרים (מעל גיל 18), 640 מועדונים, 1,429 קבוצות, רק 2,315 מאמנים. זה לא חדש, וזה כבר נכתב כל כך הרבה פעמים, אבל זו ממשיכה להיות עובדה מוגמרת: כשבסיס הפירמידה כל כך צר - קשה, קשה מאוד להגיע להישגים. מי כמו הוולשים יודעים.
***
תרבות כדורגל היא גם פונקציה של אוהדים. את נבחרת וויילס ליוו לסמי עופר קרוב ל-3,000 שיכורים ששילמו כסף שאין להם כדי לקרוע כאן את הגרון ולעשות בית ספר לקהל הקונצרטים המקומי. ישראלים אתמול בגומלין בקארדיף? למרות המרחק הסביר שלה מיעד חופשות אטרקטיבי כמו לונדון (שעתיים וחצי ברכבת או אוטובוס) - הרי שנוכחותם הייתה בגדר שמועה.
בסביבת המגרש היה כמעט בלתי אפשרי לאתר עברית. אם כבר מישהו לבש כחול-לבן, אז סטטיסטית היה יותר סיכוי שהוא דובר אנגלית רהוטה במבטא קוקני מודגש. היציע של אוהדי ישראל בקארדיף סיטי סטאדיום אוכלס בעיקרו על-ידי יהודים מרחבי בריטניה, שהטעימו בשירים כמו "אנחנו מאמינים בני מאמינים" ו"עם ישראל עם ישראל חי" (מהרפרטואר נשמט לאכזבתנו הלהיט המעודכן "גשר צר מאוד"). סביר להניח שקהל בתי הכנסת הזה מעולם לא שמע על אופיר דוידזאדה ועל אלי דסה. עוד סביר כי האנשים הללו הגיעו במספרים נחמדים יחסית (כ-500), רק על מנת להעניק תגובת נגד הולמת להפגנות הפרו-פלסטיניות המדוברות, שבתכל'ס לא ממש הורגשו ברחבי העיר, והתבררו כמינוריות בהרבה ביחס להפחדות והיערכות כוחות המשטרה המתוגברים.
האמת, אנחנו חותמים על שחזור תסריט שכזה בכל ערב של נבחרת ישראל מעתה ועד עולם: קצת מביך ביציעים, אבל עם תוצאה לא רעה על המגרש.
