בעיצומו של מבצע צוק איתן בקיץ שעבר, בזמן שהתותחים בעזה רעמו, קיבלה סגן אלוף אשרת בכר את הפיקוד על גדוד איתם של חיל האיסוף הקרבי (מודיעין שדה) - השקוע עד צוואר במלאכת ההגנה על הגבול של ישראל עם מצרים.
מאז שהחלה להחזיק את הגזרה הרותחת והמבעבעת בדרום, לא הצליחה בכר לעבור לילה אחד שבו שנתה לא הופרעה. והיא, פייטרית קשוחה, לא מקטרת. שאלת המחיר בכלל לא רלוונטית מבחינתה לדיון. "זה גבול רותח. הפעילות מאתגרת, עם השתנות מבצעית - הרבה מאוד מהדברים שתראה כאן היום לא תראה מחר, ויש צורך להיערך כל הזמן לכל תרחיש אפשרי, כולל הקיצוני ביותר".
מלחיץ?
"בפירוש לא. זה מאתגר, מותח, יש בזה הרבה מאוד אחריות, אבל מתרגלים: חיים את השגרה המבצעית, ושומרים על המתח המבצעי".
יש משהו מחייב בלהיות המג"דית הקרבית הראשונה של צה"ל?
"אני צריכה להוות דוגמה אישית, ובראש ובראשונה להראות שזה אפשרי, שזה לא מקרה חד פעמי. בנוסף לאחריות הזאת, חלה עליי האחריות שחלה על כל מג"ד אחר: להראות ש'הניסוי הצליח'. לא בחרו בי לתפקיד בגלל שאני אישה, ומדדו אותי בדיוק על פי אותם קריטריונים שעל פיהם מודדים גבר המועמד לתפקיד של מג"ד".
אילו תגובות קיבלת על המינוי?
"יש נשים שמתייחסות אל התפקיד שלי בגישה חיובית, אומרות לי שאני מעצימה אותן, נותנת להן השראה וכוח להעז, ויש גם כאלה שמרימות גבה, טוענות שזה גימיק, שזאת אפליה מתקנת. אבל אני כאן בשביל להישאר. זה תפקיד חיי, בתפקיד הפיקודי הכי משמעותי לאורך כל הקריירה הצבאית שלי. זאת הפסגה. וזאת לא תופעה חולפת".
אישה בתפקיד ראש המטה הכללי של צה"ל זה אפשרי?
"שאלו אותי פעם אם אהיה הרמטכ"לית הראשונה. אז לא. אני לא במסלול הנכון, וגם לא בגיל הנכון בשביל להיות שם. אבל אין לי ספק שבעתיד תהיה רמטכ"לית. אין שום מניעה שזה יקרה".
בינתיים היא רואה את הבית כמו כל לוחם ממוצע אחר: לפעמים שבת כן שבת לא, בתקופות עמוסות גם שבת אחת לשלוש. הוריה מטפלים בבתה עמית (9), שכבר מבינה שנולדה להורים שמשועבדים לשירותם הצבאי. "בוא נודה על האמת: בשנה האחרונה, גם בבית אני מג"דית. יש בתפקיד הזה המון תחושת אחריות, אני מחוברת כל הזמן לטלפון.
"התרגלתי לזה שאם אני מתחילה לעשות משהו - דברים נקטעים באמצע בגלל עניינים דחופים. אין דבר כזה 'להתנתק' או להכריז 'עכשיו אני רק בבית'. האחריות שלי על הגדוד נמשכת כל הזמן. המשפחה מבינה את זה ובעיקר עמית, שמקבלת את המציאות הזאת בשוויון נפש, באהבה ובחיוך. אין אצלה טיפה של התמרמרות".
ועם כל זה, ברקע, מעמדם הציבורי של משרתי הקבע נשחק כל הזמן. את מרגישה לפעמים שזה כמו לחטוף אגרוף בבטן?
"רק אגרוף? זאת בעיטה כואבת לבטן. אפשר להעביר ביקורת על המערכת הצבאית, אבל היא צריכה להיות עניינית, בלי לשפוך את דמם של אנשי הקבע. בוא נשים את הדברים על השולחן: אף אחד לא התעשר ממשכורת קבע. אבל יש תחושה כזאת, שמי שמשרת ב'משולש הקדוש' של קריה, צריפין והשלישות הראשית, לא עושה כלום. בעבר מילאתי תפקיד מטה, וזה לחלוטין לא ככה: רוב קציני המטה לא הולכים הביתה בשעה 17:00, וגם אחרי שכן הולכים הביתה העבודה נמשכת. בעלי עשה בעבר תפקיד מטה, ולא ראה את הבית במשך חודש וחצי".
איזו עצה טובה קיבלת?
"גם אם מפעילים את הרגש ואת המחשבה - לא צריך לוותר על תחושת הבטן".
אילו תובנות מנהיגות צברת?
"חשוב ליצור ודאות אצל אנשים, ולא לדחות דברים. הסלוגן של הגדוד שאני מפקדת עליו הוא 'אנשים שרואים רחוק'. חשוב לי להיות עם אנשים - לדעת איך הם מרגישים, להיות ערה לצרכיהם, ואם צריך, גם לתמוך בהם ולגבות אותם".
איזה חותם הטבעת בחברה הישראלית?
"היותי פורצת דרך. הראיתי לכולם שאפשר, בלי לעשות עניין גדול מהיותי אישה".
מי היא אשת השנה שלך?
"כל לוחמת ותצפיתנית מהגדוד שלי. הן העיניים של המדינה, והן עושות עבודה שאי אפשר לתאר במילים".
(יובל אזולאי)