זלצבורג, אוסטריה, סוף אוגוסט 2015. אל אולם הקונצרטים של העיר מתקבצים אוהבי מוזיקה בעלי אמצעים מרחבי העולם. הם באים כדי לבקר במופע במסגרת "פסטיבל זלצבורג" היוקרתי למוזיקה קלאסית, שנערך כאן מדי קיץ. הגברים בחליפות ערב ועניבות, הנשים בשמלות ערב. עד כאן, תיאור המצב זהה לפסטיבלי הקיץ הקודמים שהתקיימו בעיר. אבל השנה יש גם חידוש: בסמוך לכל דלת כניסה לאולם ממוקם לו קבצן, המתחנן בלחש לנדבה. חלק מהקבצנים עומדים על ברכיהם, חלקם יושבים על הצד. כולם מוזנחים ולבושים בבגדים מרופטים. בירור קצר מעלה שהם מגיעים מרומניה, והופיעו לראשונה ליד האולמות ב"פסטיבל האביב" בחודש אפריל האחרון. בחלקיה המתוירים של זלצבורג ניתן לראות אותם כמעט בכל קרן רחוב. הם לא אגרסיביים ולא קולניים, ולכן הרשויות מניחות להם לנפשם. התוצאה יוצרת תמונה של ניגוד משווע: מצד אחד הקבצנים היושבים על ברכיהם, ומצד שני הקהל המעונב שקנה כרטיס במחיר שעשוי להגיע ליותר מ-1,500 שקל. ברובם המכריע של המקרים, יש לציין, באי הקונצרטים בוחרים באסטרטגיה של התעלמות וחולפים ליד הקבצנים כאילו היו אוויר.
אוסטריה וגרמניה נמצאות כעת בכותרות עקב משבר קליטת הפליטים, אך סיפור הקבצנים הרומנים בליבה של זלצבורג העשירה מזכיר שהפערים החברתיים באירופה קיימים לא מהיום. לעין ישראלית בולטת מאוד גם הנוכחות המוסלמית המסיבית בעיר, כולל נשים לבושות מכף רגל ועד ראש ועוטות רעלות. מי שלא ראה צעירה מוסלמית מסתכלת בסמארטפון שלה מבעד לחרכי העיניים של רעלת ה"ניקאב", כשמאחוריה המצודה העתיקה והציורית של זלצבורג, לא ראה מפגש תרבויות מוזר מימיו. בכל מקרה, נראה ש"אירופה הקלאסית" זה מושג שעובר בשנים האחרונות טלטלה רצינית.
בתוך אולמות הקונצרטים, לעומת זאת, אירופה נראית קלאסית מאוד. לשם לא חילחלו השינויים הדמוגרפיים, וגם לא הקבצנים מרומניה או משבר הפליטים. בפנים הקהל מעונב ומנומס, והמוזיקה מצוינת. הפסטיבל נהנה מתקציב של קרוב ל-60 מיליון אירו, חלקם במימון ציבורי, והניחוח היוקרתי שלו מושך אמנים מהשורה הראשונה.
מבין המופעים שבהם ביקרתי בלט ביצוע נפלא לסימפוניה התשיעית של מהלר, עם התזמורת הפילהרמונית של וינה בניצוחו של דניאל ברנבוים. אם לשפוט מהביצוע הזה משהו טוב עובר על ברנבוים, שחגג 50 שנה של שיתוף פעולה עם פסטיבל זלצבורג. הוא היה רגוע ורך יותר מבדרך כלל, ושפת הגוף האגרסיבית המוכרת שלו התמתנה מאוד. הפרק האחרון המרגש של הסימפוניה, שבו נפרד מהלר מהעולם, סיפק רגעים ארוכים של יופי נשגב.
הנאה שלמה סיפק גם קונצרט באולם ה"מוצרטאום" האלגנטי, בו ניצח אדם פישר על תזמורת ה"מוצרטאום" בתכנית מיצירות מוצרט ושוברט. את שיא המופע סיפקה זמרת הסופרן המעולה אנט פריטש (Fritsch), ששרה אריות קונצרטיות מאת מוצרט עם הרבה חן וברק. נבון יהיה מי שיביא אותה להופעות בארץ.
במילאנו עם "הסיסטמה"
ומזלצבורג למילאנו. באולם האופרה המפורסם "לה סקאלה" במילאנו התקיים הקיץ, באופן חד-פעמי, האירוע המוזיקלי המושך ביותר באירופה. זאת לרגל תערוכת ה"אקספו" הבינלאומית, שמתקיימת בעיר השנה. במסגרת זו התארחו ב"לה סקאלה" שתיים מהתזמורות המובילות של ה"סיסטמה", מערכת החינוך המוזיקלי המפוארת של ונצואלה. זוהי מערכת חינוך כלל-ארצית, שבה לומדים כיום למעלה מ-700 אלף ילדים ובני נוער. רבים מהם מגיעים מרקע של עוני, פשע וסמים, וה"סיסטמה" מעניקה להם עוגן חברתי ואפשרות לחיים טובים יותר דרך חינוך מוזיקלי שיטתי.
קשה לתאר את ההתלהבות שהישרו תזמורות ה"סיסטמה" על הקהל בשלושת הקונצרטים שלהם שבהם ביקרנו. אפשר רק לומר שאם מחפשים עתיד למוזיקה הקלאסית, שביבשות המבוססות הולכת וגוועת, הרי שבוונצואלה הוא נמצא למכביר.
הקונצרט הראשון בו ביקרנו הציג את תזמורת הנוער של קראקס, בהובלת המנצח הכריזמטי דיטריך פארדס (Paredes). בקונצרט כל כך מלהיב לא ביקרתי כבר שנים. התזמורת הצעירה ביצעה יצירות מוכרות מאת ורדי, צ'ייקובסקי וסן-סנס. הביצוע אולי לא היה מושלם מבחינה פרשנית וטכנית, אבל השאיר חוויה אדירה. התזמורת ניגנה בצליל עשיר ועם אנרגיה מוזיקלית עצומה, שיצרה את התחושה המחשמלת שמעביר קונצרט חי גדול באמת. הקהל דרש וקיבל שלושה הדרנים, שניים מהם של יצירות מדרום-אמריקה. ההדרן האחרון היה "נשמתו של איש המישורים", ההמנון הלא-רשמי של ונצואלה, שלשירתו קמו לפתע כל חברי מקהלת ה"סיסטמה" שישבו בקהל. המילה "מרגש" קטנה מאוד מכדי לתאר את התוצאה. ערב אדיר.
בשני הקונצרטים העוקבים הופיעה ב"לה סקאלה" תזמורת הדגל של ה"סיסטמה", שנקראת כיום "התזמורת הסימפונית סימון בוליבאר". בעבר היא נחשבה לתזמורת נוער, אך עם חלוף השנים הפכה לתזמורת מקצועית והשמיטה את המילה "נוער" משמה. כיום היא מורכבת מנגנים מקצועיים נלהבים, רובם בשנות ה-20 וה-30. מנהלה המוזיקלי הוא המנצח המטאורי גוסטאבו דודאמל, בוגר ה"סיסטמה" בעצמו. דודאמל נחשב כיום לאחד המנצחים המבוקשים בעולם, ומכהן במקביל כמנהלה המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של לוס-אנג'לס. הופעותיו בישראל בעשור האחרון עם הפילהרמונית זכו להצלחה סנסציונית, אך למרבה הצער בשנים האחרונות הוא הפסיק לבוא לכאן. אז נסענו למילאנו.
דודאמל ותזמורתו עשו בשכל, והביאו למילאנו אופרה שלא יכולה להיכשל עם בימוי שלא יכול להיכשל. מדובר ב"לה בוהם" של פוצ'יני, בבימוי הוותיק של פרנקו זפירלי (שעלה גם בארץ פעמיים, ב-1997 וב-2009). זהו בימוי גרנדיוזי ועשיר מאוד בפרטים, אך גם מעודן ושומר על טעם טוב לכל אורכו.
התוצאה היתה חוויה אופראית שאין שום סיכוי לחוות בארץ. דודאמל הוביל ביצוע נפלא, והוכיח שתזמורת "סימון בוליבאר" היא בין הטובות שיש כיום בעולם. לא פחות. לכך סייע צוות זמרים מעולה, שבראשו זמר הטנור ויטוריו גריגולו בתפקיד המשורר רודולפו ו"תותחים" אחרים כמו זמר הבאס קארלו קולומבארה. זמרת הסופרן מאריה אגרסטה (Agresta), בתפקיד מימי, שרה יפה אך דווקא פחות שיכנעה בעיניי מבחינה רגשית. גם כך, זה היה ערב אופראי שהתקרב למושלם.
למחרת ביצעה תזמורת "סימון בוליבאר", שוב בניצוחו של דודאמל, תוכנית שכולה צ'ייקובסקי. חלקו הראשון של הקונצרט כלל את "הסערה" ואת "רומיאו ויוליה", בביצוע שהיה מרשים מבחינה טכנית אך לא התעלה לגבהים מיוחדים. חלקו השני, לעומת זאת, סיפק חוויה רגשית עצומה. בחלק זה בוצעה הסימפוניה מספר 6 של צ'ייקובסקי ("הפאתטית"), שהפרק האחרון שלה - הפרידה קורעת הלב של המלחין מהעולם - זכה לביצוע מרטיט שקשה לתארו במילים.
מה שכן אפשר לומר בביטחון הוא שדודאמל הפסיק להיות סנסציה אקזוטית, והצטרף כעת לגלריה של המנצחים הגדולים ביותר. לבחור הזה יש כישרון מוזיקלי נדיר, ועוצמת החוויה שהצליח להעביר היתה בהתאם. ערב בלתי נשכח.
בשיחות פרטיות סיפרו הנגנים מוונצואלה שלימודי המוזיקה שינו להם את החיים, ואיפשרו להם לכהן במשרות הוראה אקדמיות ולהופיע מעל הבמות היוקרתיות ביותר באירופה. האם חינוך מוזיקלי שיטתי אכן יכול להוביל לשינוי חברתי, או שה"סיסטמה" הוונצואלית היא רק מקרה בודד? קשה לומר.
מבחינה אמנותית, בכל מקרה, הקונצרטים במילאנו הוכיחו שמדובר בהצלחה פנומנלית.