וואו, מאיפה מתחילים? לא רק שבשביל הצגות כמו "אני דון קיחוטה" מגיעים לתיאטרון, אלא שבשביל הצגות כאלה קיים התיאטרון. חוויה נפלאה - יפהפייה, מאתגרת ומרגשת - כזאת שמעשירה את הנפש וטוענת אותה באנרגיות. תעודת כבוד לתיאטרון גשר, שנמצא בפריחה אמנותית ואינו קופא על השמרים גם בשנתו ה-25.
אמרת גשר, אמרת יבגני אריה. והנה ב"אני דון קיחוטה", הבמאי, שהרבה כבר נאמר על השפה התיאטרלית הווירטואוזית שהוא קודד בדנ"א של גשר, מביא את האלמנטים לכדי שלמות. זו התפאורה של סמיון פסטוך, שמצליחה להפוך את הבמה העירומה מבית כלא לספינת עבדים בלב ים, למרעה צאן קסום ואף לבית בושת מטונף. דימוי מאוורר התקרה העצום בתפקיד טחנות הרוח שבהן נלחם דון קיחוטה, הוא הברקה של ממש. זה הסאונד של מיכאל וייסבורד, שלוקח גם את חוש השמע לסיבוב משגע. אלה התלבושות של סטפניה גראורוגקייטה, התאורה של איגור קפוסטין, וזה כמובן המחזה הפנטסטי שכתב רועי חן בהשראת הרומן הנצחי של מיגל דה סרוונטס.
אם את "הנפש הטובה מסצ'ואן", ההצגה הקודמת שביים אריה, ביקרתי על כך שהתוכן נותר מאחורי ההגשה המרשימה, הרי שב"אני דון קיחוטה" הצורה והתוכן מוצאים הרמוניה. אריה כמובן שאינו מוותר על התיאטרון ההצהרתי שלו, אבל לצד זה הוא גם יודע למצוא את המינון ולהעניק רגעים רבים של תיאטרון פיוטי. כזה שנותן למילים להדהד. למחזה, ויש כאן מחזה.
אודיסאה בחלל הנתון
רועי חן, שעם מחזותיו האחרונים בגשר ניתן למנות את "הדיבוק", את "אליס" ואת "מסעות אודיסאוס", מחולל פלאים גם במסע של דון קיחוטה - סוג של אודיסאה בפני עצמה. הוא ממקם את הסיפור בחלל בית כלא שמור שבו שני אסירים, האחד משוכנע שהוא דון קיחוטה, השני עוזרו הנאמן סנשו פאנשה. באמצעות ספרו של דה סרוונטס הם מוצאים את החופש האמיתי, חופש המחשבה (והשיגעון).
הכתיבה מדויקת, עתירת ניואנסים, ואריה, בשפתו הבימתית העשירה, מעניק שיעור מאלף במתן חיים לרעיונות פילוסופיים שאין מופשטים מהם. עולם ומלואו, וכזה שנהנה גם ממשחק ברמה הגבוה ביותר.
אם לא די באתגר של להעניק חיים חדשים לקלאסיקה, בגשר הגדילו לעשות, וקבעו כי את התפקיד הראשי ימלאו ברוטציה דורון תבורי וסשה דמידוב. החלטה שאת היתרון הגדול בה אני מוצא בכך שיש לי למה לצפות, ולאחר שאסיים לעכל את חווית תבורי, אמצא את הזמן לטעון עצמי גם בחווית דמידוב. האפשרות לראות אותם יום אחר יום עמדה בפני, ובחרתי שלא. חוויות יש למצות. והביצוע של תבורי הוא חוויה של ממש. עם מימיקה נהדרת ומעברים מושלמים בין האסיר של היום, ובין קיחוטה של הלילה - הוא מעצב דמות מורכבת. בעוד שבמדי האסיר הוא ציני וחמור סבר, קיחוטה שלו נאיבי וחולמני. זה עובד היטב, עם המון משמעות וגם הומור.
כאן נכנס לתמונה סנשו פאנשה, עם ביצוע חד-פעמי של אלכסנדר סנדרוביץ'. אם בתפקיד קיחוטה אני מסוגל איכשהו, בקושי, לדמיין שחקן אחר, לתפקיד העוזר הנאמן ממש לא. זה התפקיד של סנדרוביץ' ושלו בלבד. ולצדו פועלת מצוין הקבוצה כולה, ושלושה שראויים לציון עם תפקידי משנה מעולים - נטשה מנור, קארין סרויה ויובל ינאי.
זהו תיאטרון במיטבו, שכל המרכיבים בו מגיעים לכדי מיצוי. המחזה, הבימוי, הביצוע. חוויה.
"אני דון קיחוטה" מאת רועי חן, בימוי: יבגני אריה, תיאטרון גשר.
* ציון: 10