קריירה / צילום: thinkstock
1. זה לא סוד גדול שהשכר הקפוא והנמוך של רוב השכירים בישראל הוא לב הבעיות במשק. אנחנו חוזרים ומדגישים זאת בשנים האחרונות, וגם שלל מחקרים של בנק ישראל, האוצר והביטוח הלאומי אישרו זאת: השכר הריאלי תקוע כבר עשור. בעיית השכר התקוע והנמוך יחסית (6,000 שקל ברוטו שכר חציוני של השכירים במשק) תתגלגל בעתיד לפצצת הפנסיה, מסיבה פשוטה: כשאתה מרוויח מעט, הפנסיה שלך תהיה נמוכה בהתאם. ואם כיום השכר מספיק בקושי, המצב בפנסיה יהיה חמור הרבה יותר, כי קצבת הפנסיה (הכוונה לפנסיה הצוברת) תהיה בסביבות 50% מהשכר האחרון.
במקרים גרועים יותר, שבהם העובד התחיל לחסוך בגיל מאוחר יותר ומשך פיצויים בעקבות עזיבת מקום העבודה או תקופת אבטלה ארוכה, היחס הזה עלול לרדת ל-40% ואף 30%. אנחנו מציעים לכל אחד ואחת לבדוק בקרן הפנסיה שלו את הקצבה הצפויה לו (הן הנוכחית, על-פי החיסכון הנצבר עד היום, והן העתידית, בהנחה של רציפות עבודה עד גיל הפרישה) כדי לקבל מושג מה צפוי לכם בגיל הפרישה ולבדוק מה יישאר לכם מהשכר האחרון (צריך לצרף כמובן גם את קצבת הזקנה המשולמת על-ידי הביטוח הלאומי).
2. השאלה הגדולה היא למה? למה בדיוק רמות השכר בישראל כה נמוכות? כיצד קרה ש-25% מהשכירים במשק מרוויחים בחודש עד שכר המינימום? וכיצד קרה ש-42% נוספים מרוויחים שכר שהוא משכר המינימום ועד השכר הממוצע (כ-9,600 שקל)? כיצד קרה שלמרות גידול במשקי הבית עם שני מפרנסים גם שיעורי העוני בקרב משפחות כאלה עלה? יש לכך שלל סיבות, חלקן גלובליות וחלקן מקומיות. בהיבט הגלובלי, חלק גדול מהייצור התעשייתי עבר מהמערב למזרח, בעיקר לסין ולהודו, ויחד עם הטכנולוגיה והאוטומציה, התופעה הזאת חיסלה משרות איכותיות במערב ותרמה את שלה ללחצי השכר כלפי מטה. לתופעה הזאת יש גם היבטים חיוביים: במערב השכר נלחץ מטה, אבל במזרח הוא נלחץ כלפי מעלה והוציא ממעגל העוני מיליוני עובדים בסין ובהודו, בעקבות הביקוש ההולך וגובר לתשתיות ייצור זולות יחסית.
במקביל, התמריצים הממשלתיים המפלים בין הון לעבודה הגדילו דרמטית את חלקו של המאיון העליון בהכנסות הלאומיות בכלכלות המערביות ורוב האוכלוסייה הנותרת סובלת משכר קפוא, מירידה בכושר המיקוח שלה הן מול המעסיקים והן מול הממשלה, וגם מחולשה של האיגודים המקצועיים שאמורים לייצג אותם. התוצאה הייתה פרץ של מחאות חברתיות, לא רק בישראל, ששיקף היטב את התסכול מהתוצאות הכלכליות הלא הוגנות: מעט אנשים צוברים הון רב, בלתי נתפס, ואילו כל השאר, הרוב, מקבלים פירורים.
הוסיפו לכך את התשתית הרעועה של רשתות הביטחון החברתיות בישראל, את האכיפה הלא מספקת של חוקי העבודה, את שכר המינימום הנמוך ואת התרחבות תופעת עובדי הקבלן, וקבלו את תמונת המצב העגומה של השכר בישראל. יש עוד שלל סיבות, כמו כניסה מואצת של עובדים לשוק העבודה ללא ניסיון ובשכר נמוך, עלייה בשיעור המשרות החלקיות וירידה מקבילה בשעות למועסק, וגם הפחתת מס הכנסה לשכירים שהביאה אמנם לעליית השכר נטו אבל מיתנה את הלחצים להעלאת השכר ברוטו. כלומר, המעסיקים ראו בירידת המסים הישירים מעין העלאה בפועל (בנטו) ולכן ויתרו על העלאת שכר בברוטו.
3. לטור הזה צירפנו טבלה מפורטת על תנאי וחוקי עבודה בשורה של מדינות מתוך דוח של הבנק העולמי לשנת 2015. הנתונים על ישראל, אפשר להניח, מתייחסים לסקטור הפרטי ולא לסקטור הציבורי, המרכיב כ-14%-18% מכוח העבודה של השכירים במשק (תלוי איך סופרים. לכל היותר נכללים בסקטור הזה גופים פרטיים ועמותות שמספקות שירותים ציבוריים כמו בתי ספר, מעונות יום ובתי אבות), שבו יש הגנות טובות יותר לעובדים (קביעות בעיקר. לוותיקים יש גם פנסיה תקציבית), ויש שיאמרו יותר מדי טובות.
עם זאת, חשוב לזכור שהשכר בסקטור הציבורי, להוציא את הקצה העליון שלו (דור א' בעיקר), ממש לא בשמים. 39% מהעובדים במגזר זה השתכרו פחות מהשכר הממוצע במשק ושכרם למשרה מלאה עמד על כ-6,000 שקל ברוטו בחודש. גם מבנה השכר בסקטור הציבורי די קלוקל: תוספות שכר שונות (אחזקת רכב, פרמיות ושעות נוספות גלובליות) שניתנות על שכר הבסיס ואינן כלולות בהפרשות הסוציאליות ופוגעות כמובן בקצבאות הפנסיה העתידיות.
בכל מקרה, אתם מוזמנים להתרשם מההשוואות בטבלה, בעיקר למדינות באירופה. בולטות לעין, כמובן, מדינות סקנדיביה - נורבגיה, דנמרק, פינלנד ושבדיה - שהעובדים בהן נהנים משכר הרבה יותר גבוה ובדרך כלל גם מתנאי עבודה יותר טובים. המודל הנורדי הוצג בישראל כאילו הוא-הוא יהיה המזור לכל תחלואי שוק העבודה בישראל, אבל זו אחיזת עיניים וגניבת דעת. ד"ר עמי וטורי, שמכיר את המודל הנורדי מלפני ולפנים, הסביר זאת בעבר ב"גלובס" וכתב על כך אינספור מאמרים שאפשר למצוא אותם ברשת. המודל הזה מבוסס על איגודים מקצועיים מאוד חזקים, חזקים אף מההסתדרות שלנו, על קרנות הון ציבוריות שמחזיקות בהון הפיננסי המקומי ומכתיבות בפועל יחסי עבודה, ועל נטל מס גבוה מאוד ושירותים ציבוריים מורחבים.
האיגודים, כפי שאפשר לראות, מכתיבים שכר מינימום גבוה יחסית לכל אורך המשק, ומדינת הרווחה, המבוססת על מסים גבוהים הרבה יותר בהשוואה לישראל, מכתיבה שירותים ציבוריים ותשלומי העברה גבוהים. יישום מודל כזה בישראל (להזכירכם: שכר מינימום של 9,000-10,000 שקל ברוטו לחודש ומעלה) הוא כאמור חלום באספמיה, במיוחד לאור הוצאות הביטחון הגבוהות והתפיסה האידיאולוגית של ראש הממשלה בנימין נתניהו ואנשי משרד האוצר של צמצום תשלומי העברה.
4. אחד התירוצים-הפתרונות הפופולריים לשכר הנמוך היחסית בישראל הוא הפריון. הן בנק ישראל והן האוצר דבקים במנטרה שחייבים להגדיל את פריון העבודה הישראלי כדי להגדיל את השכר. התיאוריה היא שבמשק תחרותי השכר אמור לעלות יחד עם עליית התוצר לעובד (הפריון) ולכן המשק אינו מספיק תחרותי, הפריון לעובד לא עולה דיו והשכר ברצפה. אבל יש כמה וכמה כלכלנים חברתיים (למשל פרופ' יוסי זעירא) שכופרים בגישה הזאת וטוענים שהפריון הישראלי דווקא עלה והשכר נתקע. התיאוריה הזו, אגב, נתמכת גם במחקר של הביטוח הלאומי. ההסבר של זעירא לתופעה: העובדים לא קיבלו את תוספת הפריון לשכרם. מי "שקיבל" אותו, על חשבונם, הוא הסקטור העסקי שהגדיל את הרווחיות הממוצעת שלו לאורך השנים.
5. אז איך בכל זאת מצמצמים פערים ומנסים להרים את רמות השכר הישראליות? תחת הכותרת "המלצות בתחום מדיניות הרווחה", הוציא הפורום לאסטרטגית-על מסמך הכולל כמה וכמה המלצות עיקריות. הפורום כולל שורה של כלכלנים בכירים כמו פרופ' מומי דהן מהאוניברסיטה העברית, פרופ' מישל סטרבצ'ינסקי מהאוניברסיטה העברית, פרופ' אבי שמחון, לשעבר ראש הוועדה המייעצת לשר האוצר שטייניץ וגם יועץ לליכוד; ד"ר משה חזן מאוניברסיטת ת"א, ד"ר סמי מיעארי מאוניברסיטת ת"א וד"ר טלי רגב מהבינתחומי בהרצליה.
הפורום ממליץ להגדיל את סכומי מענק העבודה (מס הכנסה "שלילי") כדי לחזק את התמריץ לכניסה לעבודה וכדי להגדיל את ההכנסה הפנויה של המשתכרים בשכר נמוך. עלות המהלך נאמדת במיליארד שקל, סכום לא חריג במיוחד.
צעדים נוספים שהפורום ממליץ עליהם ועולים לא מעט בשיח הציבורי: הרחבת לימודי הליבה לכלל בתי הספר בכל זרמי החינוך בישראל, הסדרה מלאה של תחום הצהרונים, הפעלה של קורסי הכשרה מקצועית ואכיפה של חוקי עבודה.
מעבר לכך, הפורום ממליץ לצמצם את מספר העובדים הזרים ומספק כמה נתונים מעניינים. שיעור העובדים הזרים במשק הישראלי עמד בשנת 2014 על 11.4% מכוח העבודה במגזר העסקי. למרות ירידה קלה בשיעורם, מדגישים בפורום, מספרם המוחלט המשיך לגדול. הירידה בשיעור העובדים הזרים נבעה מגידול בשיעור ההשתתפות של העובדים הישראלים. בפועל, נכתב בעבודה, מספרם המוחלט של העובדים הזרים בישראל בשנתיים האחרונות משחזר את רמת השיא בשלושת העשורים האחרונים.
לשיעור הגבוה של עובדים זרים בישראל, מסבירים בפורום, יש השלכות רחבות על תמונת העוני והאי-שוויון בישראל, הן לאור המספר הגבוה של אותם עובדים והן לאור ההתפתחויות האחרונות שחלו בהגירת עובדים לישראל, עם הגעתם של כמה עשרות אלפי מהגרי עבודה מאריתריאה וסודן, שהשתלבו בענפים כלכליים שונים ובראשם ענפי השירותים הבסיסיים כמו מסעדנות ומלונאות.
בעבודת הפורום נכתב כי "המשמעות של שיעור גבוה של עובדים זרים בישראל היא דרמטית. מעבר למחלוקות הפוליטיות העזות הנוגעות לשאלות של עיצוב מדיניות ההגירה של ישראל והוצאתה לפועל, וההתכתשות בין העובדים הזרים (או "מהגרי העבודה") לבין תושבים בערים ובשכונות שבהן מספרם גבוה במיוחד, ההשלכה של הימצאותם - עם או ללא אישור - על מצב התעסוקה ורמת השכר של ישראלים רבים היא ישירה ורבת-משמעות. העובדים הזרים משתלבים בענפים המשופעים בעובדים מעוטי השכלה ובכך הם לוחצים כלפי מטה את השכר הממוצע בענפים אלו ובהמשך דוחקים לחלוטין את העובדים הישראלים מענפים אלה ובכך מצמצמים את סיכוייהם להיות מועסקים".
הפורום קובע בצורה חד-משמעית כי צמצום ממדי העוני תלוי בין השאר בריסון מספרם של העובדים הזרים. השורה התחתונה, וצריך להציג את הדברים כפי שהם וכפי שחברי הפורום הציגו, בלי להתייחס לשאלות המוסריות: שיעור גבוה של עובדים זרים הוא בין הגורמים ללחצים של השכר במשק הישראלי כלפי מטה.
