בני ובנות העלייה השנייה והשלישית, שעזבו את השטייטל המזרח אירופי לטובת ארץ ישראל-פלסטינה, ידעו כי בהחלטתם זו הם משאירים מאחוריהם את עברם - ארץ המוצא, ברוב המקרים את משלח ידם וגם את המשפחה שלא הצטרפה אליהם. אפילו על שמירת הקשר באמצעות מערכת הדואר שתעביר מכתבים ליעדם, קשה מאוד היה לסמוך.
ימים אלה חלפו עברו להם. 100 שנה אחרי, עולים רבים היום במדינת ישראל, בשנים האחרונות בעיקר מארה"ב וצרפת, מגיעים אמנם לחיות בארץ, אבל במידה רבה נמצאים גם בארץ המוצא. על כנפי נשרים הם מגיעים ארצה ועל כנפי הטכנולוגיה, הם משוחחים עם בני משפחתם וחבריהם וגם במקרים רבים עובדים מול המדינה ממנה באו, לעתים נותרים באותו מקצוע ובאותה משרה, רק שעכשיו הם עושים אותה מביתם בישראל.
איך עובדים בשלט רחוק? הנה הסיפורים של האנשים שחיים איתנו, אבל הפרנסה שלהם מגיעה מעבר לים או מהקהילה המקומית שממנה הם עלו.
"יש לנו מורים שמלמדים ב-1:00-2:00 לפנות בוקר, אבל אנחנו עושים מה שצריך"
אריה אייזנברג, עולה מארה"ב
אריה אייזנברג (37), שעלה לפני 7 שנים ומתגורר במודיעין, הסתדר בארץ מהר ויפה. אחרי שעבד בארה"ב כמורה ומנהל בבתי ספר יהודים, הוא עלה עם אשתו לישראל ב-2008 וזמן קצר לאחר מכן מצא עבודה בהיי-טק - בחברת אורעד, ככותב טכני. הכל הסתדר, חוץ מדבר אחד שהציק לו, כפי שהוא מתאר: "נסעתי הרבה בעולם ואהבתי את העבודה הזו, אבל משהו היה חסר לי. אני מורה לכל החיים. כשהייתי בהיי-טק, אמרתי לעצמי שיש לי רכב, אני מקבל מספיק כסף, אבל זה לא מי שאני".
וכך גמלה בליבו ההחלטה: "אני זוכר שחזרתי הביתה ואמרתי לאשתי: 'אני רוצה לנסות פרויקט שקשור בהוראה. היא אמרה לי 'אתה משוגע. יש עולים חדשים שאין להם עבודה ואתה רוצה לצאת מעבודה כזו טובה?'. אז אמרתי לה שאחרי שישה חודשים, אם זה לא יעבוד, אחזור לעבוד ככותב טכני. היא נתנה לי 6 חודשים, והשאר היסטוריה".
ההיסטוריה החדשה הזו מבחינת אייזנברג, היא עבודה כמנהל של "בונים ביחד", חברה קטנה שמעבירה שיעורים מקוונים (וידיאו ואודיו) לבתי ספר יהודים בארה"ב.
אייזנברג: "בגלל שהייתי חלק מהעולם הזה, של החינוך בארה"ב, הבנתי מה הם צריכים ומה האתגרים במערכת הזו. מצד שני, כאשר עליתי, פגשתי הרבה מורים מארה"ב שלא יכלו להמשיך בחינוך, בגלל קשיים בשפה, הצורך בתעודות ממשרד החינוך וגובה המשכורת. אמרתי לעצמי, עם כל המורים הטובים האלה והתקציבים בארה"ב, אולי יש פתרון שיאפשר שיוכלו להמשיך לעבוד במערכת החינוך בארה"ב".
וכך, בבית הספר של אייזנברג כל התלמידים גרים בארה"ב וכל המורים שלהם גרים בישראל, 8-9 הם ילידי הארץ, שמעבירים שיעורי לשון, לימודי קודש ועברית, ועוד 15 הם עולים מארצות אנגלוסקסיות, שמעבירים שיעורים במקצועות, כמו מתמטיקה, מדעים והיסטוריה. אייזנברג עצמו מלמד היסטוריה, מחשבים ולפעמים גם אנגלית. יש לציין, כי השיעורים, ממש כמו במציאות, הם אינטראקטיביים - המורה מדבר והתלמידים עונים או שואלים. כרגע "בונים ביחד" עובדת עם 33 בתי ספר בארה"ב.
בתוך המהלך הניסיוני הזה צצים גם קשיים. אייזנברג מספר שבגלל שזה צעד חדש לבית ספר, לעתים הם צריכים גם לתת הדרכה איך מעבירים שיעורים באון ליין, איך זה עובד ולמה זה טוב. אבל לדבריו, "בכל שנה זה יותר קל, כי בתי ספר רואים שזה עובד מצוין".
ויש קושי נוסף, אותו בינתיים הטכנולוגיה לא הצליחה לפתור: הבדלי השעות בין המדינות. אייזנברג: "זה האתגר הגדול, כי כל השיעורים בזמן אמת. עם בית ספר בקליפורניה יש 10 שעות הבדל בינו למורה שלנו. יש לנו מורים שמלמדים ב-1:00-2:00 לפנות בוקר, אבל נעשה מה שבית הספר צריך".
אייזנברג מספר שהמיקום של המורים שלו בישראל, הוא לרוב יתרון מבחינת הצרכנים שמעבר לים וגם שהקשר לא נותר במרחב המקוון בלבד: "אנחנו עובדים עם בתי ספר שונים, חרדים ורפורמים גם יחד. בדרך-כלל, בתי הספר אוהבים שאנחנו מהארץ ואנחנו מנסים לבנות קשר בינם לישראל. אנחנו למשל יוזמים טיולים בארץ ומטיילים איתם, או כשהם עושים טיול/ישיבה בארץ אחרי התיכון, אנחנו מזמינים אותם הרבה לשבתות אצלנו. אנחנו מנסים להראות להם מה זה 'סטארט-אפ ניישן'".
"אנחנו מפעילים תחנת רדיו צרפתית לכל העולם. גם שם רוצים לשמוע על ישראל, ציונות ודברי תורה"
שארל בן גיגי, עולה מצרפת
בשיחה עימו, נדמה ששארל בן גיגי מרגיש קצת כמו אחד שנבואתו התגשמה. לפני 20 שנה הוא עלה לישראל מצרפת, שם עבד ברדיו ובטלוויזיה (ערוץ 1 הצרפתי). "הייתי פוגש עולים ורואה כל הזמן שאין להם אינפורמציה בצרפתית", הוא מספר. "הבנתי שיום אחד יעלו משם בגלל האנטישמיות. אז עם הניסיון שלי, אני יכול מאוד לעזור".
וכך, בן גיגי ייסד לפני 11 שנה את Futu Magazine, עיתון ישראלי בשפה הצרפתית. העיתון הוא חינמון דו-שבועי, שמספק מידע על ישראל. המפרסמים הם חברות ישראליות והקוראים הם יהודים צרפתים. כשענף העיתונות מצוי בקשיים, אל בן גיגי, כפי שהוא מעיד, המפרסמים דווקא רצים: "אני עובד עם משרדי הקליטה והתיירות, בנקים, קופת חולים ועוד. מפרסמים אצלי מישראל, כי יודעים שיש לעולים מצרפת פוטנציאל גבוה לראות את המודעות. רק מאז יולי עלו 10,000 אנשים מצרפת. זה טוב למדינת ישראל".
המגזין כאמור כבר מזמן מופץ גם לחו"ל, והוא גם שולח ניוזלטר ל-380 אלף מנויים. עכשיו יש גם רדיו שקולו מגיע לקצה האחר של העולם. בן גיגי: "אירחנו בו בין היתר את השר נפתלי בנט ודוד ד'אור. שומעים אותנו עד עיר הבירה של פרו, לימה. גם שם רוצים לשמוע על ישראל, ציונות ודברי תורה".
"בישראל זה לא כמו באמריקה. אם אתה עושה פה עבודה טובה אז ישר מכירים אותך"
לירון קורנרייך, עולה מארה"ב
אפשר לומר שאצל לירון קורנרייך (42), קשיי ההתאקלמות התעסוקתיים שלה השתלבו יפה עם קשיי ההתאקלמות העסקיים של מספר ישראלים בארה"ב. קורנרייך החלה את דרכה המקצועית בעולם התקשורת בניו-ג'רזי וניו-יורק, בטלוויזיה והעיתונות, אבל לאחר מספר שנים היא "חצתה את הכביש", לעבודה ביחסי ציבור, ואגב כך גם חצתה את ארה"ב, אל החוף המערבי. עתה לקוחותיה היו חברות היי-טק בעמק הסיליקון.
ב-2011 עלתה קורנרייך לישראל ונתקלה בקושי להשתלב מבחינה מקצועית. לדבריה, "האידיאל לאדם כמוני מארה"ב הוא ללמוד פה ואז להשתלב מקצועית, כלומר להגיע הנה בראשית שנות ה-20 לחיי ולא בסוף שנות ה-30. במצב כמו שלי, זה נהדר להמשיך את המקצוע שלי מארה"ב, אבל לעבוד ברמה שלי בארץ. מהר מאוד הבנתי שזה לא אפשרי בגלל העברית שצריכה להיות ברמה גבוהה. אין סלחנות על טעויות. אמנם גדלתי בבית להורים ישראלים, אבל לא גדלתי על עברית טובה, אלא מעין שילוב של השפות - 'היבליש'".
וכך, ממודיעין, היא החלה לעבוד בשתי חזיתות - המשך הליווי של חברות שמכירות אותה בארה"ב מתקופתה טרם העלייה, וליווי של חברות היי-טק ישראליות שמחפשות את דרכן בארה"ב.
- מהו אופי העבודה?
"אני מאוד בעניינים של מה שקורה בארה"ב, וזה מאוד חשוב. מצד שני, אני מבינה את הישראלים ומה הם צריכים בתור מי שנמצאת פה. למשל, כשישראלי מתראיין בארה"ב, יש לגשר בין פערי מנטאליות. פערים כאלה יש גם בין סן פרנסיסקו וניו-יורק, על אחת כמה וכמה בין ישראל וארה"ב. כך למשל, אחד הלקוחות שלי, CTO בחברת היי-טק ישראלית, הגיע לראיון בניו-יורק עם סווטשירט. הזדעזעתי. אמרתי לו 'זה לא סן פרנסיסקו, זה ניו-יורק!' בסן פרנסיסקו לבוא ככה, כמו מארק צוקרברג, זה יותר מקובל. בניו-יורק ממש לא. אפילו לי, מהימים שהייתי עיתונאית בניו-יורק, יש ארון מלא חליפות, והן מעלות אבק. מה, אלבש חליפות בארץ? אני ראש הממשלה?".
כשקורנרייך נשאלת על המורכבויות, היא אמנם מפרטת לבסוף על הקושי של פערי השעות ועבודה בחלק מסוף השבוע, אבל לא לפני שכמו אשת יחסי ציבור טובה היא משיבה "למה שלא נדבר קודם על מה שטוב?". שואלת ומפרטת: "בגלל שאני עובדת כיועצת להרבה חברות, פגשתי כל-כך הרבה אנשים. בהתחלה כשהגעתי לפה, הציעו לי עבודה בחברות גדולות. זה נשמע מעניין, אבל הרי אתה לא מכיר אף אחד. היום, אחרי 4 שנים, אני מכירה המון אנשים. זה לא כמו אמריקה. אם אתה עושה עבודה טובה, זו ארץ קטנה, אז ישר מכירים אותך.
"כעולה חדשה, כמובן שאני ציונית, אחרת לא הייתי עולה ארצה. לכן זה מרגש לראות חברות ישראליות צומחות. על רקע המוניטין הלא חיובי של ישראל, בהיי-טק יש לנו תדמית נהדרת. זה מרגש לראות את התגובות שמקבלות החברות הללו. באתי אחרי שנות השירות הצבאי ולא נתתי למדינה בתחום הזה, אז אני שמחה לעזור כאשת יחסי ציבור".
"אני לא מסתיר את העובדה שאני נמצא בארץ. אבל החברה שאני מנהל היא אמריקאית בניו-יורק"
נח רוט, עולה מארה"ב
כשנח רוט עלה מברוקלין ב-2003, הוא החל לעבוד ב-Call Center בחברת IDT. כלומר, מענה לבעיות בארץ בשפות זרות. הוא בעצמו כבר היה עם שני תארים, ולצידו ישבו אנשים משכילים נוספים. "העבודה הזו היתה הרבה מתחת לרמה שלהם", הוא מספר. "היו שם פסיכולוגים שהרוויחו 24 שקל לשעה".
במציאות הזו התפתח בהדרגה סוג של אאוטסורסינג - הצעה לחברות בארה"ב להעסיק אנשים כאלה במענה טלפוני. לדוגמה, תחום שנקרא Employee Assistant Program, שמציע לחברות מענה טלפוני של פסיכולוג, למשל עם עובד שחווה קושי אישי והחברה רוצה לשמר אותו אצלה.
רוט: "ניתחתי את האוכלוסיות שעבדו ב-Call Center וראיתי היכן אפשר להציע משהו טוב". עם הידע הזה, חבר רוט לשותף שלו, שהקים בשנות ה=80 את חברת Hawkes Peers & Company, ובה הם מציעים חיבור בחו"ל בין עובדים לחברות.
העבודה עצמה מאוד אינטנסיבית בחלק מהשבוע, משני בצהרים ועד שישי לפנות בוקר, ולא קיימת בחציו האחר. בגלל שהחברה של רוט עצמה היא אמריקאית, קורה שלוקח זמן עד שהלקוח מבין שכל האינטראקציה בינו למנהל החברה שמולו, מתנהלת כשביניהם מפריד אוקיינוס. רוט: "אני לא מסתיר את העובדה שאני נמצא בארץ. אבל החברה שאני מנהל היא אמריקאית שנמצאת בניו-יורק. לפעמים עובדים איתי חודש חודשיים ואז נופל האסימון שאני אף פעם לא עובד במשרד בשישי. 'אגב, למה אתה אף פעם לא במשרד ביום שישי?' הם שואלים, אבל בשלב הזה כבר לא אכפת להם שאני עובד מפה".
בשלב הזה גם קורה לא מעט שהשיח בין שני האנשים, מגיע לקשר בין שני עמים במזרח התיכון. רוט: "הרבה שואלים גם לדעותיי הפוליטיות. עבורם זו לעתים עדות מיד ראשונה על מה שקורה פה. הם יודעים על כך רק מהעיתון, אבל יש להם הבנה שזה לא תמיד משקף את מה שקורה בישראל ומעניין אותם מה אני אומר, בעיקר כי אני אמריקאי ולא יליד הארץ. אז אני עונה ובקצרה, כדי לא לעורר אי-נעימות ולא להסיח את הדעת מהעבודה. לאורך השנים, לא נחשפתי לגילוי אנטישמי או אנטי-ישראלי בהקשר הזה".
"ממשרדי בארץ יכולתי להבחין בבעיה רפואית הרבה יותר טוב מרופא שישן במיטה שלו בארה"ב"
דוד קופפרברג, עולה מארה"ב
דוד קופפרברג, שגדל בקנדה וחי בארה"ב, מעיד על עצמו שהרבה שנים רצה לעלות לארץ, אבל המקצוע שבחר - רפואת חירום ולב חזה - דרש ממנו מחיר כלכלי כבד מדי. "לרופאים קשה בארץ עם המשכורת. זה הבדל גדול בין ישראל לארה"ב", הוא אומר. "קרובים שלי שעלו, אמרו לי 'אתה רופא, תישאר בארה"ב'".
אבל אז, כפי שהוא מתאר במילותיו, "קיבלתי מתנה מהקב"ה". אין לזלזל בהגדרתו. בכל זאת, לכיפה שהוא חובש, היה קשר להזדמנות שנוצרה.
קופפרברג: "הייתי עם אשתי בכנס בהוואי ואדם אחד שחיפש רופאים שיעבדו מהארץ בשלט רחוק, ראה אותי חובש כיפה, ושאל 'אתה רוצה לעלות?'. דיברתי עם הבוס שלי ואמרתי שאני גם יכול לעשות את זה. עליתי לחדר במלון לאשתי ואמרתי לה: 'מצאתי עבודה שתאפשר לנו לעלות לישראל'".
וכך, מזה שנה קופפרברג חי באזור ירושלים ועובד במשמרות לילה במחלקת טיפול נמרץ בבתי חולים בארה"ב.
- איך זה עובד בפועל?
"אפשר עכשיו לראות הכל דרך האינטרנט. הדוח שאני רואה או כותב, כולו אלקטרוני. את צילום הרנטגן גם רואים במחשב, וכך גם כל הבדיקות, כמו דופק וא.ק.ג. הכי מעניין זה שיש מצלמה בכל חד,ר ואני יכול לראות את החולה וגם לדבר איתו. לפעמים, כשיש צורך, הוא גם רואה אותי. אבל רוב הזמן זה לא דרוש, כי בדרך-כלל החולה יהיה מונשם, ואני אדבר עם האחות או הרופא הזוטר שנמצא בבית החולים".
- ובבית החולים שם מוכנים להסתפק ברופא דרך האינטרנט, במקום אחד שיהיה פיזית ליד החולה?
"זה אפילו יותר טוב להם. אני עושה את התורנות של הלילה, שזה בוקר פה. יש רופא בכל בית חולים, אבל בדרך-כלל בלילה זה לא רופא מומחה בטיפול נמרץ, אלא רופא פנימי או רופא משפחה. הוא עושה את האבחנה הראשונית. אחר-כך, אם יש בעיות, הם מתקשרים אליי".
קופפרברג מדגים דרך מקרה את היתרון הזה: "אחרי שעבדתי פה כחודשיים, באחת מהמשמרות אני יושב ופתאום רואה דברים שקורים לחולה בבית חולים בארה"ב. אני רואה את כל הסיטואציה ופתאום קולט משהו שהחולה יכול למות בגללו תוך מספר דקות. ממשרדי בארץ יכולתי להבחין בכך הרבה יותר טוב מרופא שישן במיטה שלו בארה"ב. הרי אני יודע איך זה עובד - בלילה אין שם בדרך-כלל רופא מומחה, ולפני שנה וחצי אני הייתי הרופא הזה שישן בבית. באמצע הלילה אתה לא פותח את המחשב להסתכל, אלא עונה מתוך שינה. אולי לא יפה להגיד, אבל זה עובד ככה.
"בגלל שהייתי ער, ראיתי את כל מה שקורה והמלצתי על צילום רנטגן ועם הצילום אמרתי לעשות משהו שהציל את החולה. אם לא התוכנית הזו, של רפואה בשלט רחוק, יכול להיות שהוא היה מת".
לקוחות שלי מחו"ל נעזרים בי לעשות את הקידום שלהם בארץ"
ארמל חיים, עולה מצרפת
ארמל חיים עברה מעיתונות ליחסי ציבור, אלא שהיא עשתה זאת רק אחרי שעלתה לארץ לפני 11 שנה, מצרפת. לאחר העלייה, המשיכה לעבוד עם כלי המדיה בצרפת ובעצם הפכה לשליחתם בישראל, "למשל, עשיתי כתבה על רופא מתנחל ורופא פלסטיני שעובדים יחד בבית חולים הדסה למרות שהם מגיעים ממקום מאוד שונה", היא נזכרת. "נסעתי עם צלם לחברון וגם עם הרופא הישראלי למעלה אדומים".
אבל סיקור הקונפליקט לאורך זמן היה קשה לה: "בצרפת הייתי ב'ז'נרל ניוז', עסקתי בבעיות כמו החיים בפרוורים, כתבה על העישון, על מהגרים מדרום אפריקה, איך הם חיים ועוד. אחרי זה רצו לשלוח אותי לעזה בזמן ההתנתקות והרגשתי שאיני רוצה לחיות את זה, כי אני ישראלית. לא רציתי לסקר חדשות בארץ, כי זה מכניס אותך לדיכאון".
וכך התבשל השינוי: "עברתי לעבוד עם חברת טלית תקשורת של יהודה טלית. שם מתעסקים בטלוויזיה - מייצגים תחנות מצרפת כמו יורוספורט, פשן טי.וי, פרנס 24. הייתי אחראית על הערוצים הבינ"ל ועשיתי את הקידום של הערוצים. למשל, ליזום פסטיבל סרטים צרפתים כדי לפנות לקהל הצרפתי בארץ.
"אחרי 7 שנים בתפקיד הזה, החלטתי להתקדם. במקביל להמשך העבודה הקודמת בתור אאוטסורסינג, פתחתי משרד יח"צ. יש לי לקוחות מחו"ל שנעזרים בי לעשות את הקידום שלהם בארץ או חברות מישראל שרוצות להגיע ללקוחות בחו"ל או לדוברי צרפתית בארץ.
"למשל, בארץ יש את ערוץ i24news, ערוץ חדשות בינ"ל מישראל, שמשודר בצרפתית, אנגלית וערבית. אז אני עושה לו יח"צ בצרפת. כשיש נושאים מיוחדים או חדשות באוויר, אני עושה יח"צ מול המדיה בצרפת. אני גם דואגת להם לפרומואים ב-yes או הוט בערוצים מוכווני קהל צרפתי, כמו יורוספורט".
וכך מתנהלים חייה של חיים על קו צרפת-ישראל בהרבה מישורים: עוזרת למשרד התרבות לפרסם ביורוספורט, לקופות החולים בישראל לפנות לדוברי הצרפתית בארץ, מארגנת קניית מדיה בצרפתית בפייסבוק, נוסעת לתערוכות בצרפת ומפגישה שם אנשי עסקים ישראלים ולקוחות צרפתים.
חיים לא מרגישה מורכבות מצד הצרפתים שהיא עובדת איתם, מעצם היותה ישראלית, אולי חוץ מאשר כשעזה שוב עולה על סדר היום בישראל: "רוב הלקוחות שלי הם מאוד בינלאומיים והם נוסעים הרבה לישראל לעסקים. אבל כשהיו מלחמות ופתאום רואים שצה"ל תוקף בעזה, לפעמים היו לי שיחות עם לקוחות שלא הבינו מה קורה, וגם היו שאמרו דברים לא נעימים. יש כאלה שאני מדברת איתם כל הזמן ואז על זה לא מדברים. מצד שני, יש גם כאלה שאומרים שהם תומכים בנו. מהבחינה הזו, גם מאוד עוזר כשהם באים לתל-אביב ורואים איך חיים כאן, מבינים שזו חברה נורמלית. זה נותן להם מבט שונה".