המשחק "דחוף ת'ביבי" לא היה אמור להיות הצלחה. הוא התחיל כמעין בדיחה פנימית בין הקמפיינרים הצעירים של המחנה הציוני, שראו הזדמנות טובה לצחוק קצת על בנימין נתניהו, אחרי התנהגותו הלא דיפלומטית במצעד של מנהיגי האומות בפריז לאחר הפיגוע במערכת העיתון "שרלי הבדו".
אבל בתוך זמן קצר היה ברור שמשהו פגע בול. אנשי משרד הפרסום "חוליגנס", שעשו את הקמפיין הדיגיטלי של המחנ"צ, ישבו מול גוגל אנליטיקס וראו איך אלפי גולשים נכנסים בו-זמנית לאתר, כדי לנסות להעביר את דמותו המפוקסלת של ראש הממשלה לחוד הצועדים על כביש שנוצר בגרפיקה מיושנת במתכוון, לצלילי מוזיקה מתכתית שזכורה לטובה מימי ה"סופר נינטדו".
זמן לא רב לאחר מכן התחילו הכניסות מחו"ל, ואפילו יועציו של אובמה, שבאו לביקור, סיפרו על היכרותם עם המשחק. בסופו של דבר שיחקו במשחק כ-200 אלף בני אדם.
זו אולי הדוגמה המוצלחת ביותר למשחקיות שאפיינה את מערכת הבחירות האחרונה, אבל הוא ודאי אינו הדוגמה היחידה. גם נתניהו התלהב מהשימוש במשחקים - באופן קצת אחר. אצלו שחררו סרטון שבו ראש הממשלה משחק מונופול ו"בונה בית ועוד מלון" על הנדל"ן היוקרתי של משחק הלוח, ירושלים, ומסרב לוותר עליו (לעומת ציפי ובוז'י, שלטענתו יוותרו בשמחה).
קשה לדמיין מערכת בחירות קודמת שבה נושאים רציניים כמו מצע ועימותים טלוויזיוניים פינו את מקומם לגגים באינטרנט בצורה כה נרחבת. הסיבה לכך היא שהקמפיינרים של המפלגות זיהו את נתח השוק שכל מנהל שיווק רוצה לחדור אליו: בני ה-18 עד 40, שהיום, לטוב ולרע, הם מה שהסוציולוגים מגדירים כדור ה-Y, המילניאלס, שנולדו בשנות ה-80, התבגרו בשנות ה-90 ונשארו שם.
בניגוד לדורות קודמים, שאמנם היו נוסטלגיים לנעוריהם אבל גם ניהלו אורח חיים בוגר, יחסית, דור המילניאלס שונה. הוא לא רק נוסטלגי - הוא מסרב להתבגר. "דחוף ת'ביבי" מגלם את הפנייה השיווקית לדור הזה באופן מושלם.
"הוא נשען על נוסטלגיה למשחקים כמו פרוגר, שכל מי שגדל בשנות ה-90 מכיר", אומרת שהר לוינשטיין, שותפה ומנהלת קריאייטיב ראשית ב"חוליגנס", "והוא מדבר בשפה הזו גם מבחינת העיצוב, הפיקסלים והמוזיקה. ובנוסף, הוא פשוט ולא דורש יותר מדי".
