רון חולדאי / צילום: תמר מצפי
"אני חושב שזה לא סוד שהפערים והישגי החינוך בתוצאות החינוך בחברה הישראלית, לא רק שהם לא קטנים, אלא הם גדלים, מכל הסיבות שבעולם. סך המשאבים שמוקצים לחינוך הוא מספר עצום, הוא הרבה יותר גדול מתקציב הביטחון. זה כאשר מחברים ביחד את תקציב משרד החינוך, שזה תקציב המדינה, בעצם, את התקציב התוספתי של הרשויות המקומיות ואת תשלומי ההורים. יש כל מיני מספרים שנזרקים, אני לא יכול לחתום על אף אחד מהם, אבל אין ספק שהוא עולה באופן משמעותי גם על התקציב העומד לרשות משרד הביטחון ואני חושב שבצדק זה כך.
"אבל, אני חוזר ואומר, אין שוויון הזדמנויות לילד שגדל בכרמל בחיפה ולילד שגדל בירוחם. אין שוויון הזדמנויות. ואני חושב שהמטרה המאוד ברורה, מאוד ממוקדת, שהמדינה צריכה להציב בפניה היא שוויון הזדמנויות לכל ילד, לכל ילדה, בין אם הם נולדו במקום אחד או במקום שני, למשפחה כזו או משפחה אחרת. יש היכולות האישיות, יש הכישרונות האישיים, ומצווה עלינו לתת לו הזדמנות שווה כדי להגיע לגיל הבגרות, לגיל שבו מסיימים את מערכת לימודי החובה ולהשתלב בחיים באופן הראוי.
"אני בכוונה מדגיש את המונח שוויון הזדמנויות, כי המונח שוויון הוא לא מספיק. שוויון הוא מצב שנותנים לכולם שווה. שוויון הזדמנויות הוא גם מצב שבו נותנים עדיפות מסוימת למי שצריך לתת לו עדיפות, כדי להגיע לאותה נקודת התחלה".
(עמרם מצנע, לשעבר יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט, בישיבת הוועדה ביולי 2014)
1. מלחמת עולם בתוך השלטון המקומי: ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים ומיכאל ביטון, ראש עיריית ירוחם, נגד רון חולדאי, ראש עיריית ת"א ואיתו כל ראשי העיריות החזקות, ובהם חיים ביבס, ראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות. הסיבה למלחמת העולם: כוונת משרד האוצר להנהיג תקצוב דיפרנציאלי בתקציבי החינוך והרווחה ברשויות המקומיות, שמשמעותו חיזוק הערים החלשות על חשבון הערים החזקות.
הסיפור הוא כזה: בהצעת התקציב ל-2015 נכנס סעיף שהוביל למלחמת העולם, וכך נכתב בסעיף: "הרשויות המקומיות מופקדות על אספקת שירותים ציבוריים לתושבי המדינה, בראשם שירותים ממלכתיים כגון חינוך ורווחה וכן שירותים מקומיים. יש להדגיש כי רמת החיים של התושב מושפעת במידה רבה מרמת השירות שהוא מקבל מן הרשות המקומית. בישראל, למעלה מ-250 רשויות מקומיות, השונות זו מזו במאפיינים מדידים: מספר התושבים, גודל השטח המוניציפלי, מיקום גיאוגרפי ומקורות הכנסה (הכוונה בעיקר לארנונה, אבל לא לארנונה למגורים אלא לארנונה לעסקים כפי שנראה בהמשך - א"צ) ומאפייני האוכלוסייה בפרט לעניין שייכות מגזרית ומאפיינים סוציו-אקנומים. על מנת להביא לתמיכה מוגברת בתחום הרווחה והחינוך לרשויות במצב כלכלי חברתי נמוך, מוצע לשנות את אופן הקצאת התקציב הממשלתי התוספתי לנושאי חינוך ורווחה לרשויות המקומיות".
וזו ההצעה שהרתיחה את דמם של ראש מדינת ת"א רון חולדאי ושל חיים ביבס: "שירותי הרווחה ניתנים כיום באמצעות הרשויות המקומיות, וממומנים באופן חלקי על-ידיהםן. במרבית שירותי הרווחה, מממן משרד הרווחה 75% מעלות השירות וכל רשות מממנת 25% מהעלות. מוצע לתקן את מבנה המימון של שירותי הרווחה כך שרשויות מקומיות בעלות חוסן כלכלי-חברתי גבוה יממנו שיעור גבוה יותר מרשויות עם חוסן כלכלי-חברתי נמוך..."
ומשירותי הרווחה לשירותי החינוך - גם בעניין זה עקרונות ההצעה בסך הכול דומים: תקציבים לחלשים על חשבון החזקים. דבר שנשמע הגיוני ומתבקש. "בתחום החינוך, קיום מוסדות חינוך רשמיים למתן לימוד חובה הינם באחריות משותפת של המדינה והרשות המקומית. בעקבות כך, בנושאים רבים המימון והתפעול מוטל במשותף על משרד החינוך והרשות המקומית. בין נושאים אלה שירותי עזר (שרתים, מזכירים, פסיכולוגים, עוזרות גננות וכדומה) והסעות תלמידים. עובדי העזר מועסקים על ידי הרשויות המקומיות, ומשרד החינוך משתתף במימון השירותים באחוז קבוע בכל הרשויות, כאשר עבור עובדי עזר בלבד, סך התקציב הממשלתי נאמד בכ-3 מיליארד שקל. הסעות לתלמידים במערכת החינוך מסייעות ביישום החוק עבור תלמידים שבאזור מגוריהם אין בית ספר, או שבית הספר נמצא במרחק רב מביתם. הבסיס להפעלת מערכת הסעות מושתת על מיפוי וקביעת אזור רישום והיקפו התקציבי נאמד בכ-1 מיליארד שקל".
שימו לב: מה שהאוצר אומר הוא דבר די מדהים: 4 מיליארד שקל מוקצבים לרשויות המקומיות לשירותי עזר ולהסעות לתלמידים באופן שוויוני, בלי שום בחינה אם מדובר ברשות חזקה או חלשה. ואכן, בפסקה הבאה נחשף העיוות: "כאמור, אחוזי ההשתתפות במרבית הנושאים אחידים לכל הרשויות, אך קיימים פערים משמעותיים בין רשויות מקומיות בהיקף ההשתתפות שהן מסוגלות להעמיד". כלומר, רשויות חלשות שלא מסוגלות להעמיד את הכסף הדרוש למעשה פוגמות, בעל כורחן, ברמת שירותי החינוך והרווחה לתושביהן. לעומת זאת, רשויות חזקות יכולות להוסיף יותר, הרבה יותר מרשות חלשה, ובפועל תומכות הרבה יותר בשירותי החינוך והרווחה של תושביהן. בקיצור ולעניין: זו תמציתו של האי-השוויון העצום בישראל. האי-שוויון הרי מתחיל בעיקר בחינוך.
והנה התוצאה, על פי נתוני האוצר: "פערי התקציבים בתחום החינוך בין הרשויות עלולים לגרום לפער ברמת החינוך הניתן ברשויות חזקות מול חלשות. לדוגמה, שיעור ממוצע הזכאים לתעודת בגרות ברשויות בדירוג חברתי-כלכלי באשכולות 1-4 (דירוג סוציו-אקונומי של הרשויות) עומד על כ-44% ושיעור ממוצע בעלי תעודת בגרות העומדת בדרישות סף לאוניברסיטה עומד על כ-32%. לעומת זאת ברשויות חזקות המדורגות 7-10, שיעור הזכאים לתעודת בגרות גבוה מ-77% ולתעודת בגרות העומדת בדרישות סף באוניברסיטה - כ-70%".
אז מה מציע האוצר? שהשתתפות משרד החינוך והרווחה בכל תוספת תקציבית שניתנת לרשויות המקומיות תועבר בשיעורים משתנים בהתאם למדד המשולב של הרשויות המקומיות. כלומר, יותר לחלשות, פחות לחזקות. הגיוני, לא? לא מבחינת חולדאי וביבס, שמפעילים לובי אגרסיבי מאוד נגד ההצעה.
2. אחת הבעיות הקשות של תקציב החינוך בכלל ושל תמיכת הרשויות המקומיות בשירותי חינוך ורווחה היא מחסור בשקיפות. פשוט קשה מאוד להבין, הן מתקציב משרד החינוך והן מהדוחות של העיריות, מה התמיכה של כל עירייה פר תלמיד. אבל דבר אחד ברור: הפער פר תלמיד עומד על אלפי שקלים לפחות בשנה, פי 3-4 בהשוואה לרשות חלשה, וזה פער שמייצר אי-שוויון נרחב.
התפיסה הזאת, של תקצוב דיפרנציאלי בחינוך, של העדפה מתקנת על בסיס חברתי-כלכלי בתקצוב מערכת החינוך, מקובלת כמעט על כל חוקרי החינוך בישראל, כמו גם הקביעה שהדיפרנציאציה הקיימת היום איננה מאזנת ואינה מספקת. התקציבים של מערכת החינוך נשענים על ארבעה מקורות: הראשון, הדומיננטי והגדול מכולם, הוא תקציב החינוך. השני הוא הרשויות המקומיות, והשלישי והרביעי הם ההורים והעמותות. כ-90% מהמשאבים של משרד החינוך מוקצים באופן אחיד לפי קריטריונים חינוכיים (על פי עדותו של המשרד עצמו) וכ-10% מהמשאבים מוקצים באופן דיפרנציאלי על פי קריטריונים חברתיים-כלכליים.
הגורם השני, כאמור, אלה הרשויות המקומיות (מתקציבי איזון - מצ'ינג - או מתוספות של הרשות עצמה), ושם כאמור יש שונות גבוהה מאוד בין רשות חזקה לחלשה. באשר להורי התלמידים הדברים ברורים מאליהם: ברשויות חזקות ובמעמד סוציו-אקונומי גבוה התמיכה שלהם היא גבוהה לאין ערוך. השורה התחתונה היא שילד ברשויות חזקות מקבל מקדם אדיר לעומת ילד ברשות חלשה, ופערי ההשכלה הללו מתגלגלים לאחר מכן לפערי שכר.
המשמעות היא ברורה: בתקצוב החינוך ישנה פרוגרסיביות מסוימת אבל היא מוגבלת בהיקפה, ואילו בתקציבי הרשויות המקומיות בחינוך ובתשלומי ההורים קיימת רגרסיביות ברורה הפוגעת בחלשים. כך, בסיכום הכללי אין העדפה מתקנת, ואם ישנה, היא מאוד-מאוד מינורית. אם חינוך הוא מנוע לצמצום האי-שוויון, ההעדפה הזאת בהחלט אינה מספקת.
באותה ישיבה של ועדת החינוך אמרה זאת במפורש מיכל כהן, מנכ"לית משרד החינוך: "ברור שאחריות המדינה לחינוך חייבת להיות גם לילד ברשות החזקה וגם לילד ברשות החלשה. אבל המדינה חייבת להיכנס להיבט הדיפרנציאלי, בעיקר במקומות שתקציבי הרשות המקומית אינם מאפשרים, בעיקר במקומות שאין מישהו אחר ולכן הדיפרנציאליות צריכה להיות ON TOP, ולא תהיה חלוקה שוויונית בכל דבר ועניין".
את הדברים הללו, אפשר להניח, ראש מדינת תל אביב מר חולדאי מבין היטב. אבל הוא וחבריו מהלכים עלינו אימים שהשירות שהם מעניקים לתושביהם ייפגע אם חלילה וחס קצת, רק קצת, יזלוג לרשויות החלשות יותר.
3. מקור ההכנסה של כל עירייה, אותו מקור הכנסה שמאפשר תוספות נדיבות יחסית בשירות החינוך והרווחה, הוא כמובן הארנונה. אבל זו לא הארנונה למגורים שכולנו מכירים, אלא דווקא הארנונה לעסקים. תל אביב, למשל, גבתה ארנונה בסך כ-2.8 מיליארד שקל בשנת 2014, ומהם רק כ-750 מיליון שקל למגורים. השאר לעסקים ואחרים. היחס הזה אינו מפתיע, ו"גלובס" עמד עליו לא פעם ולא פעמיים בסדרת הכתבות על עושק הארנונה. ארנונה למגורים היא ממש לא בראש מעייניהם של ראשי הערים, אלא הפרה החולבת של הארנונה לעסקים. הביקוש הגבוה לעסקים מאפשר לעירייה לגבות תשלום נמוך יחסית למ"ר בארנונה למגורים (יחסית לערים מרכזיות אחרות) ו"להפציץ" בארנונה לעסקים.
התעריף המשוקלל של ארנונה למגורים עומד בתל אביב על כ-48 שקל למ"ר, לעומת כ-114 שקל לתעשייה, כ-296 שקל למ"ר למשרדים, כ-812 שקל לבנקים ולחברות ביטוח וכ-114 שקל למ"ר למלונות. לתעריפים האלה יש גם השפעה ישירה מאוד על מדיניות הנדל"ן של תל אביב ובעצם של כל עיר, והיא שיש העדפה לכמה שיותר עסקים וכמה שפחות מגורים, במיוחד דירות קטנות, כי הארנונה מהן היא פשוט הפסדית מבחינת העירייה. ואם כבר מגורים, אז עדיף שישמשו לעסקים, ויש עשרות אלפי דירות מגורים במרכז שמשמשות לעסקים ולא למגורים. לבעלי העסקים זה נוח, לעירייה זה עוד יותר נוח, אבל זה עוד אחד מההסברים למצוקת הדיור בתל אביב.
לתל אביב גם יש מלאי קרקעות עצום ששווה מיליארדי שקלים לפחות, והיא גובה מאות מיליוני שקלים מדי שנה על היטלי השבחה, פיתוח, אגרות בנייה ומכירת קרקע, בתוך ניצול מיטבי של בועת הנדל"ן. החוזק של העירייה ניכר היטב בדוחותיה הכספיים (האחרונים נכונים לשנת 2014): מזומנים בקופה בהיקף של כ-2.4 מיליארד שקל (תקציב רגיל ובלתי רגיל) ועודף הכנסות על הוצאות בשנת התקציב בסך של כ-176 מיליון שקל (ואם לתל אביב יש עודף, מדוע לא להנהיג תקצוב דיפרנציאלי?).
לעומת זאת, בירושלים, שמספר תושביה כפול לערך מזה של תל אביב, התמונה שונה לגמרי. מקובל לחשוב שהגבייה הנמוכה של הארנונה למגורים (בין אם כתוצאה מהנחות או מהעדר יכולת לגבות) היא הבעיה של ירושלים (חרדים וערבים), אבל הסיפור הגדול הוא של הארנונה לעסקים ואחרים. ירושלים גבתה בשנת 2013 כ-1.8 מיליארד שקל בארנונה, כ-830 מיליון שקל למגורים בלבד וכ-950 מיליון שקל לעסקים ולאחרים, פחות ממחצית מתל אביב (!). ושימו לב לתעריפים בירושלים: הארנונה למגורים עומדת על כ-70 שקל למ"ר, קרוב ל-50% יותר מתל אביב, כ-90 שקל למ"ר בתעשייה, כ-313 שקל למ"ר לעסקים אחרים וכ-1,166 שקל למ"ר לבנקים ולחברות הביטוח.
תל אביב היא אמנם עיר אטרקטיבית שמושכת אליה הרבה מאוד עסקים, וזה ייאמר לזכותה ולזכות ראשיה, אבל בחלקו, מקור הארנונה הזאת הוא במשרדים ממשלתיים ובמוסדות ציבוריים אחרים, וחלק נוסף של ההכנסות הוא תוצאה של בעלות היסטורית על קרקעות יקרות. מעבר לכך, העסקים האחרים פורחים ומלבלבים בין היתר בגלל כניסה מאסיבית של תושבים מהמעגלים הקרובים והרחוקים לתל אביב, כלומר תושבי הפריפריה שבאים לבלות את עתותיהם בעיר ללא הפסקה. כמה חבל שראש מדינת תל אביב לא סופר אותם בכלל.
הצביעות שבעיסוק במינוי דנינו ליו"ר מגדל
כשאמנון נויבך מונה במארס אשתקד ליו"ר הבורסה, איש לא תהה, איש לא שאל ואיש לא תהה על חוסר ניסיונו בשוקי ההון בכלל ובבורסות בפרט. איש לא אמר שדירקטוריון הבורסה הוא דירקטוריון בובות, דירקטוריון של חותמת גומי, שבא לרצות את הרגולטור של הבורסה (במקרה הזה רשות ני"ע, בראשות שמואל האוזר). הרי נויבך מונה אחרי שוועדת איתור בחרה בו, וכולנו הרי סומכים את ידינו על "ועדות האיתור" שהפכו שם קוד לוועדות כסת"ח, כלומר הן באות לאתר את האיש שסומן מראש לתפקיד.
שנה וחצי לאחר שמונה לתפקיד, שנה וחצי לאחר שנויבך הבטיח "עידן חדש" בבורסה, שנה וחצי לאחר שהתברר שעלות שכרו ב-2014 עמדה על כ-130 אלף שקל בחודש, כולל בונוסים נדיבים (על מה בדיוק?), איש לא תהה, איש לא שאל ואיש לא הקים קול צעקה על מה ולמה. הרי לא התברכנו ב"עידן חדש" בבורסה הלא-מתפקדת של תל אביב, שאפשר לספור על כף יד אחת את החברות החדשות-הישראליות שמתדפקות על דלתותיה. וזה הרי לא דבר של מה בכך, היובש בבורסה בתל אביב, דווקא בתקופה שהבורסות בעולם מלבלבות כבר שנים ואיתן גם השווקים הראשוניים, קרי גיוסי ההון. הרי ידוע וברי לכולם שבורסה, לבד ממקום מפגש בין מוכרים לקונים, היא אחד המקורות לג יוסי הון לחברות חדשות, גיוסי הון שמשפיעים בתורם על ההשקעות ועל גיוסי עובדים וגם עשויים לדחוף את השכר כלפי מעלה (דוגמה טובה אפשר לשאוב מסקטור ההיי-טק שנהנה מרמות שיא של גיוסים בשנתיים האחרונות דרך קרנות ההון סיכון). כל זה מת, פשוט מת בבורסה בתל אביב, אף שנויבך והמנכ"ל של הבורסה, יוסי ביינארט, מבטיחים לנו "עידן חדש".
כשאמנון נויבך מונה בשנת 2000 ליו"ר פלאפון, חברה בת של בזק, אז בבעלות ממשלתית, איש לא תהה-שאל-תקף - מה לנויבך ולעסקי סלולר ותקשורת, וכיצד דירקטוריון הבובות של בזק, דירקטוריון של חותמת גומי, בחר דווקא בו. זו הייתה ממשלה של אהוד ברק, שבה כיהנו פואד בן אליעזר כשר התקשורת ושמעון פרס כשר לשיתוף פעולה אזורי. ובכן, בקודים המקובלים, לנויבך אכן יש "רקורד וניסיון עסקי", שזה פחות או יותר מעבר במסלול הזהב של אגף התקציבים באוצר, ואז במסלול הזהב של היצמדות לפוליטיקאי (שמעון פרס, כיועץ כלכלי וציר כלכלי בוושינגטון) ומאוחר יותר השתלבות בתפקידי כיבוד ופינוק בסקטור העסקי. כלומר, סידור העבודה המפא"ינקי הקלאסי, שאותו אימץ הליכוד לחיקו בשנות שלטונו.
למי שהספיק לשכוח, נויבך היה חלק מחבורת ה"בלייזרים" של שמעון פרס, שכללה בין היתר גם את ד"ר נמרוד נוביק, לימים בכיר בקבוצת מימן, שהייתה מעורבת עד צוואר בעסקה השערוריית של עסקת הגז המצרי. כזכור, השערורייה הזאת והאין-עסקה הזאת גרמו נזק אדיר לחברת החשמל ולצרכנים שלה, נזק שלפי הערכותיה נאמד במיליארדי דולרים (מי שמעוניין בפרטים נוספים שיחפש בגוגל כתבה בנושא של עמירם ברקת, פרשן האנרגיה והתשתיות של "גלובס").
כשיוחנן דנינו, המפכ"ל לשעבר, מונה לתפקיד יו"ר חברת הביטוח מגדל, כת הטהרנים של ישראל יצאה מגדרה כדי להשחיר את כל התהליך במסע של הכפשות. הוא לא מבין בביטוח, הוא לא יודע לקרוא דוחות כספיים, זו פגיעה באמון הציבור וכל הסיסמאות הידועות, שנורות כמו באוטומט מפיהם של חברי הכת בכל פעם שאישיות כזו או אחרת עושה משהו לא לטעמם. לאנשי שלומם, כמובן, מותר ה-כ-ו-ל.
דנינו הוא לא יוצא הצבא-משטרה-ארגונים אחרים ציבוריים הראשון שזוכה למשרה מפנקת בסקטור הציבורי. הוא גם לא יוצא הסקטור הציבורי הראשון שנהנה מפנסיה תקציבית שמנמנה במקביל לשכרו בסקטור הפרטי. אבל הוא הראשון שחטף על זה באבי אביו. מי שרוצה לשנות את התופעה מוזמן להציע פתרונות, כמו למשל מיסוי יתר על פנסיות תקציביות ועבודה במקביל (זה לא יתרום הרבה במס להכנסות ממסים, אבל זה יתרום הרבה יותר לתחושת הצדק). מי שמקונן על שלמה אליהו, בעל השליטה במגדל, ועל הדומיננטיות היתרה של חברות הביטוח בשליטה על החיסכון ארוך הטווח שלנו מוזמן לפנות לחברי ועדת בכר הכושלת, שעל מצעה הפורה פרחה הריכוזיות הזאת.
כדי להסיר כל עננה של צביעות, שלא לומר תכונה אחרת מכוערת, כת הטהרנים של ישראל מוזמנת, במקביל לעיסוק במינוי של דנינו, לעשות תחקירי עומק על מצבה של הבורסה בראשות היו"ר נויבך, תפקודו ושכרו - שזו הרי תופעה מאקרו כלכלית שיש לה השלכות רחבות - וגם להעלות לדיון את שערוריית הגז המצרי, שהרי היא מסריחה ממשהו, כפי שהיחימוביצ'ים נוהגים לומר, וראוי לבדוק ולחקור מהו מקור הריח. אחרת, ריח מאוד לא נעים עולה מהשוני באופן העיסוק בין נויבך לדנינו.
