און פניג מוביל אותי בין אולמות הייצור. צינורות הזכוכית הארוכים בוהקים והאש הכחלחלה של עבודות הריתוך נשקפת בהם. כל אחת ואחד מהרתכות ומהרתכים השוקדים על ההלחמות המדויקות של הקולטים התרמו-סולארים, וכל הפועלים המעבירים את צינורות הזכוכית הארוכים והמבריקים להתקרר בהדרגה על אש פתוחה - כולם מכירים את ההיסטוריה המפותלת והסוערת של המפעל באזור התעשייה המערבי של בית שמש. זוהי היסטוריה אישית הנוגעת להם, לפרנסתם, לחייהם.
היסטוריה המתחילה בחברת לוז, חלוצה מפוארת בתחום התרמו-סולארי בעולם, גאווה ישראלית שקרסה ונסגרה ועל חורבותיה הקימו יזמיה שהתפצלו שתי חברות, אחת מהן סולל, והשנייה לוז 2, לימים ברייטסורס. העובדים הוותיקים של החברה זוכרים את הטקסים החגיגיים שליוו את מכירת סולל לסימנס, בסכום האגדי של 418 מיליון דולר באוקטובר 2009. הגיעו אז הנשיא דאז שמעון פרס לצד אישים בכירים בממשלה הגרמנית, וזרמו לכיוונם השקעות מאסיביות בסך של כמיליארד אירו מצדה של סימנס.
אבל גם את גלי הפיטורים ואת אווירת הנכאים זוכרים אותם העובדים. שקיעה קשה עד למה שנראה היה כמכת מוות סופית - סגירת שערי המפעל באין קונה ופיטורי כל העובדים ב-2013, באזור בית שמש שאינו משופע מקומות עבודה, מה שדן רבים מהם לבלות חודשים ארוכים ב"לחתום בלשכה", ואז הטלפון, כעבור שמונה חודשים, פותחים מחדש את המפעל, תגיעו.
פניג, 40, היה אחראי מטעם סימנס למכור את מה שנשאר מסולל-סימנס המפוארת, לא כעסק חי אלא לאחר שהמפעל כבר התרוקן ונסגר, לקבוצת ריוגלס, חברה בת של תאגיד האנרגיה הספרדי אבנגואה. "אני הייתי האיש הרע שמכר את החברה לספרדים", הוא אומר בראיון ל-G. "את מה שהייתה חברה מפוארת שהושקעו בה מיליארדים, אני הולך ומוכר בנזיד עדשים. מפעל שבשיאו פרנס 600 משפחות. כאב לי הלב, כי בכל מהלך המשא ומתן על העסקה הזאת היה ברור לי ללא צל של ספק שהמקום הזה מת, שאין לספרדים שום סיכוי להחזיר אותו לפעילות, כי כל האנשים התפזרו, וכל הידע נעלם. בתור ישראלי זה היה מטריד, לזרוק ככה את כל העבר המפואר של סולל".
