בשנים האחרונות אנחנו הולכים ומאבדים כמעט את כל סמלי הישראליות שלנו. הקופה הכחולה של הקרן הקיימת היא רק זיכרון עמום; אנשים כבר לא יוצאים ל-30 ימי מילואים בשנה במשך 30 שנים; המצעד של יום העצמאות כבר לא מעורר גאווה ומצעד הגאווה כבר לא מעורר; כובע טמבל כבר לא חובשים אפילו הילדים בקייטנות של חברי אגד; החומוס והפלאפל, כך הוכח סופית, הם לא באמת מאכל ישראלי מקורי וכבר הפסקנו לכסוס ציפורניים באירוויזיון ולקלל את מי שלא מעניק לנו נקודות מטעמים אנטישמיים.
במכבי, ששמה אותנו פעם על המפה, משחקים שבעה זרים ועוד שלושה זרים אחרים שם מכונים מתאזרחים, לאחר שהוכיחו באמצעות ראיות נסיבתיות, שסבתם השחורה מאלבמה נאנסה בצעירותה על-ידי קוזאק שאימו הייתה יהודייה למחצה, ומסיבה זו הם אמנם ישראלים לרגע, מכוח חוק השבות.
העוצר שהטלנו על עצמנו בעבר בימי חמישי בערב הוסר, והפסקנו לצעוק בצוותא שיש אלוהים כשאולסי פרי (אלישע בן אברהם) או ציוני אחר, קולע עם הבאזר. נכון, עדיין אנחנו האומה היחידה שפוצחת במחיאות כפיים ובשירת "הבאנו שלום" כשטייס ישראלי מבצע נחיתה רכה של מטוס בישראל, אבל כיום על כל זמיר שמוחא כפיים יש שניים אחרים שמתכווצים במבוכה עקב האירוע (בעיקר כשמדובר בסיומה של טיסת פנים מאילת לשדה דב).
למרות כל הסמלים שהתפוגגו, עדיין נותרנו האומה היחידה שמצב רוחה מושפע מגובה מפלס מים של אגם אחד. ידיעה בחדשות שהכינרת עלתה בחמישה סנטימטרים משמחת את כולם ואחת לשנה, בימים האלה, ימי צליחה וחסד, הכינרת שלנו מארחת את ארץ ישראל היפה לצליחה השנתית.
אלפי ילדים, בוגרים וזקנים, מגיעים למקום בכל שנה בבגדי ים, משלמים עבור ההרשמה, אף שאיש מעולם לא בודק את הקבלה בכניסה למים, מזנקים למים ללא הזנקה רשמית, איש-איש בזמנו הפנוי, משתתפים בתחרות ללא מנצח ומתענגים על הרגע ועל השוקו ולחמנייה בסיום.
השנה, אחרי שנים רבות של השתתפות, הייתי אמור לפספס אותה. ציקי, הפרטנר המתוכנן, הודיע שמסיבות משפחתיות הוא מבטל. הילדים מתעוררים בשבתות בקושי באחת עשרה לפנות בוקר, וגם אז מעדיפים להיות עם החברה. האקרמנים הזמינו אותנו למסיבה בשישי בערב ואני מושבת בשל גב תפוס.
בדרך למסיבה ציקי התקשר והודיע שהוא בכל זאת יוכל להגיע, וסגרנו שנעשה ביחד את הצליחה הארוכה (כארבעה קילומטרים). כשהיינו כבר במסיבה, יונתן התקשר והודיע שחברים שלו נוסעים לצליחה, אז הוא בעניין. סגרנו שנעשה ביחד את הצליחה הקצרה (כקילומטר וחצי). כשיעלי העירה לי שהנטייה המוגזמת שלי לרצות אחרים אינה מתיישבת תמיד עם המציאות, מיהרתי לרצות אותה ולהגיד לה שהיא צודקת, והתפניתי לחשוב.
מאחר שהדרך המועדפת לחשיבה היא "איך כן?" ולא "למה לא?", ולכן הדברים נראו פשוטים וסוכם שנצא מהמסיבה בחצות, שאשן טוב, שאאסוף את ציקי בארבע מתל אביב, שנצלח משש, שנצא מהמים ונפגוש בשמונה את יונתן, שיגיע עם החברים, ונצלח איתו, כך שנגיע בזמן הביתה, כי אנחנו הרי מארחים את משפחת שמיר לצהריים. הסברתי לה שאנשים נחלקים לשלושה סוגים: אלה שאינם מחכים לשום ספינה, אלה שמחכים שהספינה שתיקח אותם תגיע אליהם ואלה שקופצים למים ושוחים אל הספינה. לאלה הדברים נראים תמיד ישימים.
ואכן, הכול עבד כמעט כמו שעון. המסיבה קצת התארכה, בשתיים בלילה יעלי מרחה לי את הגב במשחת וולטרן, כדי שארגיש כמו רוקי 4 לפני קרב מכריע (וקצת כדי שאוכל להתיישר), שמתי שעון לשלוש וחצי, בארבע ועשרה ציקי הצליח להעיר אותי, ותוך חצי שעה הייתי אצלו. עברנו לרכב שלו, שעליו לא חלים חוקי התנועה, והתפללתי שנצא מזה בחיים ושתגיע נפש עד מים.
בשש וחצי, על שפת האגם, ניסיתי להסביר לציקי שהצליחה היא אירוע חברתי ונשחה אחד לצד השני, כי אנחנו הישגיים אבל לא תחרותיים, אבל בגלל הכובע-ים הוא לא שמע, והחל לחתור אל האופק במהירות. נאלצתי לשחות לבד לאורך כל המסלול וכשהוצאתי את הראש מהמים לקראת החוף בצמח, גיליתי אותו מטר ממני. יצאנו מהמים, נינוחים, ביררנו מה השעה ורצנו בטירוף יחפים לתפוס אוטובוס לתחילת המסלול הקצר מקיבוץ מעגן, כדי לאתר את יונתן בין המוני האנשים הטובים האלה ולשחות עם הבן יקיר לי בנחת אל קצה המסלול, שם מחכים לנו, כמדי שנה, מדליית השתתפות, והפרס הנכסף - שוקו ולחמנייה, שמזכירים לנו קצת שלפעמים החיים יכולים להיות קייטנה. מנגד, הם הזכירו לי הפעם שאין ארוחות חינם ושעוד שעתיים השמירים אצלנו לארוחה, שכן החיים הם לא קייטנה וצריך להתחיל לזוז.