מבצע נתניהו
כמה שעות לפני שנורתה רקטה לעבר אשדוד בערב חג הסוכות, ובעוד בירושלים אין שעה אחת של שקט, המריאו יאיר נתניהו והוריו לעצרת האו"ם בניו יורק. מלשכת רה"מ נמסר כי המשפחה מימנה את טיסתו של יאיר וכי הוא שוהה במלון נפרד. ובכל זאת כנראה שהיה מישהו שהרגיש לא בנוח עם העובדה שנתניהו הקטן בן ה-25 אוטוטו מצטרף לנסיעה של אבא ואמא לניו יורק ודאג ששמו לא יצויין על המושבים במטוס, כמקובל, וגם העלים אותו מעיני הכתבים שהצטרפו לאייר פורס ואן. ממש מבצע נתניהו הקטן.
בעזה יורים, בהר הבית משתוללים, הטפטופים בדרום מתחילים להזכיר גשם, המצב הביטחוני מתדרדר, אין עופות, אין ירקות, בשביל קילו עגבניות צריך למשכן דירה, ומר ביטחון חוצה את האוקיינוס כדי לשאת עוד נאום לא רלוונטי על ההסכם החתום והמוגמר עם איראן שכל הקהילה הבינלאומית כבר השלימה איתו. תמיד נוח לדבר על איראן כשהגיזרה בישראל חמה.
כרגיל, נתניהו יעמוד וינאם מול כיסאות ריקים, בפני עצרת שוממה, לאחר שכל המנהיגים החשובים כבר עזבו את ניו יורק. אחרי שבלשכת ראש הממשלה הבטיחו שהנאום יהיה עוצמתי, האיראנים ודאי ירדו לבונקר.
מי זוכר את חוק הגיוס?
מושב החורף של הכנסת שיחל בעוד שבוע וחצי יהיה אפוף אתגרים עבור נתניהו. מיד אחרי החגים יתחדשו בכנסת הקרבות על התקציב וראש הממשלה יצטרך להזיע כדי לגייס את כל הכוכבים הגדולים בליכוד כדי להצביע בעד. כשברקע רווחת ההערכה הפוליטית שזה יהיה התקציב הראשון והאחרון שממשלת נתניהו הרביעית תצליח לאשר, בחודש שעוד נותר עד לאישורו ב-19 בנובמבר, כל ח"כ שיוכל ינסה לעשות עליו סיבוב ולסחוט כמה שיותר. גם מתווה הגז שעוד לא נמצאה הדרך להביאו לאישור הממשלה יפגע באיכות חייה של הקואליציה, וגם את הרפורמות של כחלון לא יהיה פשוט להעביר. בינתיים נתניהו לא מבזבז זמן והוא רץ להצטלם בשטח עם שר האוצר, שהרפורמות שלו מתחילות לקרום עור וגידים, וראש הממשלה כדרכו ממהר להיות זה שגוזר את הסרטים. הרפורמה בבנקאות יצאה לדרך, מחירי הדיור בפריפריה לקראת בלימה, מיליארד סינים כבר עושים את דרכם לישראל. לו רק היה יכול בהוראת שעה להביא עוד 119 כמוהם שיצביעו בעד התקציב. אבל כל אלו עלולים להתגמד אל מול אירוע שנשכח מאחור ויש לו פוטנציאל להפוך לאיום קיומי של ממש.
עיון בהסכמים הקואליציוניים מגלה שיהדות התורה והליכוד הגיעו להסכמה כי לוח הזמנים לאישור חוק הגיוס שנועד לבטל את הסנקציות הפליליות לחרדים שלא יתגייסו לצבא, הוא עד מועד אישור תקציב המדינה. האירוע הזה עלול להתפתח לדרמה לא פחותה מזו של התקציב. מרגע שובה של הכנסת מפגרה בעוד כשבועיים, יעמדו לרשות הממשלה והכנסת חודש ושבוע בלבד כדי לבטל את החוק שהחליף את חוק טל ולקח לגבש אותו כמעט קדנציה שלמה. על פי ההסכמים הקואליציוניים, את כל מה שוועדות טל, פלסנר ושקד השיגו, יצטרך לבטל משרד הביטחון שאמון על גיבוש החוק החדש.
הבעיה העיקרית תהיה כיצד נותנים לחרדים את מבוקשם מבלי להסתכן בעוד פסילה של בג"ץ. למעשה, גם אם הקואליציה כולה תתמוך בשינויים שיבקשו החרדים להכניס או להוציא מהחוק, שופטי בג"ץ עלולים לפסול זאת. כיצד ינהגו אז החרדים? האם הם יעזבו במחאה את הממשלה? כרגע כל ניסיון לקבל מהם תשובה נתקל במסמוס. ומה יקרה אם החקיקה תתקע בבית המשפט העליון ואישור התקציב שמותנה באישור חוק הגיוס יתמהמה אל מעבר למה שמתיר החוק? הסוגיות הסבוכות האלו עלולות להוביל לקיצה של הממשלה עוד לפני התקציב הראשון.
האתגר הגדול יהיה להעביר את חוק הגיוס החדש בממשלה, אבל גם בכנסת המצב לא פשוט. לחברי קואליציה כמו יואב קיש ורחל עזריה יהיה קשה לתמוך, וגם לליברמן אין כל סיבה להסכים לעשות לחרדים ולנתניהו חיים קלים והוא צפוי להתנגד. דווקא לפיד, שחקק על דגלו בקדנציה הקודמת את אישור הסנקציות הפליליות, הוא זה שעלול להצביע בעד כחלק מהניסיון שלו להתקרב לחרדים. מרוב שיטוטים בחצרות בני ברק יש חשש שלפיד איבד את דרכו לבקו"ם. ביטול הסנקציות הוא לא סוף העולם, יאמר לפיד, ממילא הצבא לא עומד ביעדי הגיוס. המבחן הגדול יהיה של מפלגת העבודה: האם יצביעו עם החרדים כמו בפעם הקודמת, או שישמשו אופוזיציה לוחמת ויצאו חוצץ נגד. "התאכזבתי ממנהיגי הציבור החרדי שלא תמכו בי", אמר אתמול הרצוג ברדיו החרדי קול חי. "אי אפשר לשכוח את כמויות ההבטחות המצולמות שלהם כשישבנו יחד באופוזיציה. אנחנו אחרי כיפור, מחלתי להם". השאלה אם ימחל להם גם במליאה.
כשלבני תעשה בנג'י
הפסימיים שבמעריכים נותנים לממשלה הזו פחות משנה. האופטימיים מעניקים לה אפילו עוד שנתיים. ואולי זה ההיפך. האופטימיים מייחלים לסוף הקדנציה מוקדם ככל האפשר, והפסימיים לא רואים את האור בקצה מנהרת האופוזיציה. ובכל זאת נראה שנתניהו לוקח את הזמן עד שיאלץ לקבל החלטות ביחס להגדלת הקואליציה. מיום הקמתה לוחץ כחלון על נתניהו להרחיב את הממשלה, ויש גם רצון הדדי של הרצוג ונתניהו, אבל גם לא מעט בעיות על הפרק.
בעבודה כמו בעבודה עסוקים בבעיות הפנימיות. בשבועיים הקרובים תכריע המפלגה מתי יתקיימו הפריימריז. הרצוג מעוניין להרחיק אותם ככל האפשר בטיעון שהמפלגה לא צריכה עכשיו קרבות פנימיים, יחימוביץ' מבקשת לקיימם הכי מוקדם שאפשר ולא מוכנה לתת לבוז'י את הארכה שהוא מבקש. ההחלטה שתתקבל תשפיע על הנכונות של נתניהו לבוא לקראת הרצוג ולהזיז כוחות בתוך הממשלה כדי לתת למחנה הציוני להיכנס. הדברים תלויים זה בזה. נתניהו רוצה לדעת שיש לו אופק תעסוקתי עם מפלגת העבודה לפני שיסכים ללכת לוויתורים עבורם בתמורה לכניסה לממשלה. למכשול העיקרי, שלא נמצא לו עדיין פתרון קסם, קוראים בנט. מצד אחד הרצוג לא יוכל להשיג לגיטימציה להצטרפות לממשלת נתניהו כל עוד הבית היהודי יושב סביב שולחן הממשלה, ומנגד ראש הממשלה לא יכול להרשות לעצמו לזרוק מהקואליציה את בנט ולהעניק לו על מגש של כסף את האפשרות לחפש נקמה בחוץ. לכך מתווסף החשש שמקנן אצל נתניהו שהרצוג לא יביא איתו את כל אצבעות המחנ"צ. רק אתמול הצהיר ח"כ אייל בן ראובן שגם אם מפלגתו תצטרף לממשלה הוא יישאר בחוץ. והוא לא יהיה היחיד. יוסי יונה, מירב מיכאלי, זוהיר בהלול, גם הם לא בכיס של אף אחד. קשה לדמיין אותם מצביעים בעד יוזמות של אורי אריאל.
ובכל זאת ברקע נתפרת חבילת פיצויים מפצה ומנחמת למקרה שתבשיל איזו קונסטלציה שתוציא את המהלך אל הפועל: כל סיעה תתרום תיק אחד משלה ובסך הכל תקבל המחנ"צ 7 תיקים, ובהם תיק כלכלי עם סמכויות כלכליות נרחבות לשלי יחימוביץ כולל אחריות על תעסוקה וצרכנות. דרעי יישאר עם משרד הדתות, הנגב והגליל ועם משרד כלכלה חלקי, לבני תחזור למשרד המשפטים אחרי ששקד תאלץ לוותר על המשרד. כולם יהיו מרוצים. אפילו שרה. דרך אגב, זו לא הפעם הראשונה שהמחשבה לקחת משקד את התיק עולה. רק לפני חודש עלה הרעיון לשדרג את שטיייניץ למשפטים כדי להקל את מלאכת אישור מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש.
הרצוג, בתמורה, יצטרך להתחייב על תמיכה בתקציב 2018-2017. זה יהיה התנאי של נתניהו, ככה שהמכשול הבא שיעמוד בפני הממשלה הרחבה יהיה רק התקציב הבא, ואם על זה תיפול הממשלה - זו תהיה הפלה טבעית ב-2019.
הרצוג להוט יותר מנתניהו לסגור דיל. האופוזיציה מייאשת ומייבשת. הוא באופוזיציה מאז 2011. כמה אפשר ללכת לישון ולהתעורר באופוזיציה. זה הרבה זמן, וגם אם הבחירות יוקדמו ויתקיימו בשנה הקרובה, כל דקה באופוזיציה מרגישה כמו נצח. מבחינתו, עדיף להצטרף לקואליציה, שחברי הסיעה ישבו בממשלה ויתעסקו בענייני משרדיהם במקום בעריפת ראשים באופוזיציה.
גם ההתנגדות של יחימוביץ' לכניסה לממשלה היא רפה. היא מ-2006 בכנסת. היא רואה את הילדים שהגיעו אחריה למשכן מובילים משרדים ממשלתיים וזה לא קל. שקד במשפטים, בנט כבר שתי קדנציות שר, אלקין ולוין בני המחזור שלה מתחילים עכשיו במהפיכות משלהם, אפילו חוטובלי כבר שתי קדנציות סגנית בממשלה ורק יחימוביץ' סוגרת 10 שנים מלא-מלא על ספסלי האופוזיציה. במושגים של פעם היא הפכה ממגישת המהדורה המרכזית למגישת תוכנית הבוקר. יחימוביץ' נכנסה לפוליטיקה כדי לעשות. אצלה זו לא קלישאה. אז נכון שבזכותה הקופאיות יושבות וחופשת הלידה ארוכה יותר ולזכותה אפשר לזקוף עוד לא מעט חוקים, אבל עבור מי שרוצה לעמוד בראש מפלגת העבודה ביום מן הימים זה לא מספיק. היא מבינה היטב שהיא חייבת ניסיון מיניסטריאלי כדי להגיע לעמדת הנהגה, או כמו שאובמה אמר: בצעקות לא מייצרים מקומות עבודה. בראיונות ברדיו צוברים נקודות פוליטיות אבל לא מייצרים מנהיגות, שלטון או מקומות תעסוקה.
או איתן כבל למשל. הוא נכנס לכנסת בערך עם בן גוריון. בכל התקופה הזו היה כולה ארבעה חודשים שר. כמה פעמים אדם יכול להתמודד על ראשות ועדת כלכלה? למי שמעולם לא כיהן כשר הישיבה באופוזיציה לא פשוטה, קל וחומר למי שכן טעם ממנעמי השלטון בעבר והוא מעוניין להמשיך בעשייה. השהות הארוכה על הספסלים שוברת את כולם.
הסיכויים שהמחנ"צ יצטרף לממשלה לא גדולים. הרצוג מגדיר את זה כקשקוש מקושקש ואומר שמדובר בחרושת שמועות נטולת כל בסיס. ציפי לבני, שותפתו הבכירה של הרצוג, ששוקלת לאחד את התנועה עם מפלגת העבודה, חיזקה השבוע את דבריו וטענה שתהום פעורה בין עמדות הליכוד למחנה הציוני. השאלה מה עומק התהום ואם לבני יודעת לעשות בנג'י. אולי יתברר בהמשך שהפערים לא כל כך גדולים ושללבני יכולות אלסטיות.
כרגע הרצוג מתמקד בזריקת עגבניות על נתניהו. "הממשלה צריכה להתפטר בגלל המחסור בירקות ופירות", הוא אומר. "יוקר המחיה הרבה יותר חשוב ממה שקורה באו"ם". בזמן הזה לפיד מטייל בעולם, פוגש נסיכים סעודיים ובונה את עצמו מבחינה מדינית. לפיד נכנס לדלת פרוצה. העבודה עסוקה בקרבות פנימיים, הרצוג עסוק בסלט המפלגתי, נתניהו כבר לא קולע בתחום, ולפיד הופך את עצמו לאט לאט לסמכות מדינית.
הצטרפות לממשלה של ישראל ביתנו, דרך אגב, לא נמצאת במנעד האפשרויות. ליברמן מעדיף בחירות, רק לא ישיבה יחד עם נתניהו סביב שולחן הממשלה. כל כתב פוליטי יודע שברגע שטיל משוגר מעזה, עוד לפני שהוא מיורט על ידי כיפת ברזל, נוחתת בטלפונים הודעה של ליברמן נגד נתניהו ושלטון חמאס.
הסוכ"ץ
חצר ביתו של שר התחבורה, ישראל כץ, בכפר אחים מחולקת לשניים: חצר קטנה ומגודרת ביציאה מהמטבח שמשמשת את הכלב צ'אבי, וחצר היקפית גדולה מסביב לבית הכוללת את המשק. בחצר הקטנה מוקמת מדי שנה סוכה, אליה הזמין כץ לפני 20 שנה בדיוק אושפיזין מהמפלגה להתארח, ומאז הפך האירוע למסורת. עם השנים גדל מספר המשתתפים עד כדי כך שאפילו החצר הגדולה כבר לא מצליחה להכיל את כולם.
הסוכ"ץ המסורתי בכפר אחים הפך מאז למפגש השנתי הכי גדול של פעילים שמקיים שר בליכוד. השבוע, בערב המשחק החשוב והמסקרן של ליגת האלופות באצטדיון סמי עופר, הקימו את עצמם מהספה למעלה מ-3,500 איש, עלו על מכוניות ואוטובוסים, מאילת בדרום ועד הקריות והצפון הרחוק, כדי לקחת חלק באירוע. מי שמכיר את הקודים הליכודיים יודע שזה לא טריוויאלי. כשאין בחירות פנימיות במפלגה בקרוב, קשה להוציא פעילים מהבית.
מדובר במפגן כוח עצום שמשקף תמיכה והערכה פנימית וציבורית רחבה. יחד עם זאת, כץ מבין שהגיע הזמן לתרגם את הכוח הזה למנהיגות בפועל. גם יריביו יודו שכץ הוא שר תחבורה מצויין, אולי הטוב ביותר שהיה בישראל, את זה אי אפשר לקחת ממנו. יש לו יכולות ביצוע מרשימות וגם לרציפות השלטונית יש בכך חלק. שבע שנים במשרד התחבורה הפכו את כץ לבולדוזר שסולל כבישים לארוחת בוקר. אלא שעכשיו הוא צריך למצוא את הדרך להעלות את היכולות שלו לשלב הבא ולמצב את עצמו כאלטרנטיבה שלטונית בתוך הליכוד.
כשהוקמה הממשלה היו שלעגו לכץ כשביקש מנתניהו בנוסף לתחבורה לקבל לידיו את המשרד לענייני מודיעין וכן לשמש ממלא מקום רה"מ בהיעדרו. ביום ג' בלילה, כשאחרון האורחים עזב את הסוכה, נשמעה האזעקה בחצרו של כץ. לו לא היה מדובר ברקטה שנורתה לעבר אשדוד, שר התחבורה ודאי היה מחייך לעצמו. העובדה שנתניהו היה בדיוק באוויר, באמצע השמיים הפתוחים, נטול תקשורת בדרכו לאו"ם, הפכה את כץ לא רק ממלא מקומו בפועל אלא גם את האחראי על העדכונים עם הגורמים הביטחוניים והמאשר של התגובה הישראלית נגד משגרי הרקטה בעזה.
אמנם שר הביטחון מנהל בפועל את המתקפות הצבאיות ומטבע הדברים מדובר בטבלת תגובות ידועה מראש (פגיעת רקטה היתה מחייבת כינוס קבינט), אבל הישיבה של כץ בכל הפורומים הביטחוניים והמדיניים הכי מצומצמים הצדיקה את עצמה באותו הרגע. אירוני משהו שדווקא בערב האירוע הפוליטי המסורתי הגדול שלו, עשה כץ את צעדיו הראשונים בהתמודדות עם פעילות ביטחונית ומדינית.
