די לאשליות התקציבהימים ימי דיוני התקציב בכנסת. שעות על שעות של דיונים בוועדת הכספים ובוועדות השונות בחוק התקציב ובחוק ההסדרים - החקיקה המשמעותית ביותר לכאורה שמונחת מדי שנה על שולחן הכנסת. התקציב הוא הצהרת הכוונות של הממשלה, הוא מספר לציבור מה הם סדרי העדיפויות שלה, ומה היא מתכננת לעשות עם הכסף שלנו. דיוני התקציב הם ההזדמנות של חברי-הכנסת להאיר נקודות חשוכות בתקציב, ולגייס את דעת-הקהל לטובת מאבקים חברתיים.
אבל כל זה לכאורה בלבד. היכרות עם אופן ניהול התקציב מגלה שהמלך הוא עירום. שהקשר בין התקציב שהכנסת מאשרת בתחילת השנה לבין התקציב שמבוצע בפועל מקרי בהחלט.
סעיף 11 לחוק יסודות התקציב מאפשר לממשלה לבצע שינויים בתקציב המדינה השנתי, שקבעה הכנסת. במקור, אפשרות זאת נועדה לאפשר לממשלה גמישות בניהול התקציב במהלך השנה, ולהוציא לפועל החלטות ותוכניות בעלות משמעות תקציבית. בפועל, היעדר מגבלה על סעיף 11 מביא לשימוש בלתי ראוי באפשרות לשנות את תקציב המדינה. לדוגמה, שינויים רבים לטובת צרכים פוליטיים ולהגדלת התקציבים לקבוצות-לחץ. היקף השינויים שנעשים בתקציב מגיע מדי שנה לעשרות מיליארדי שקלים, ובשנים מסוימות השינויים הגיעו עד לכ-10% מסך התקציב שאושר בתחילת השנה.
מצב עניינים זה מאפשר לשרי האוצר להגיש לכנסת תקציב שהם יודעים מראש שלא ניתן יהיה להוציאו לפועל. התקציב של שר האוצר משה כחלון אינו שונה. בתקציב המוצע - יעד הגירעון אינו ריאלי, במיוחד על רקע סימני המיתון והורדות המסים; התקציב נעדר מנועי צמיחה שיגדילו את התוצר ואיתו את הכנסות המדינה; ובמיוחד, תחזית ההוצאות היא פיקטיבית. ברור כבר עכשיו, שתקציב הביטחון צפוי לגדול השנה עוד מעבר לתוספת העצומה שניתנה לו, כפי שקורה מדי שנה כאשר מערכת הביטחון מפעילה את מנגנוני הסחטנות והאיומים, ובפרט בהיעדר התחייבות ליישם את המלצות "דוח לוקר" (הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשות אלוף במיל' יוחנן לוקר).
כחלון יכול להרשות לעצמו להציג תקציב מנותק מהמציאות, כי במהלך השנה הוא יוכל להגדיל או להקטין באופן משמעותי את ההוצאה הציבורית בסעיפים השונים, ללא ביקורת ראויה של הכנסת, וללא התחשבות בסדרי העדיפויות שנקבעו בעבודת הכנסת ובתוצאות הדיונים הקדחתניים המלווים מדי שנה את אישור תקציב המדינה. היעדר המגבלה על היקף השינויים שניתן לבצע בתקציב המדינה במהלך השנה, מאפשר לשר האוצר לא רק להציג תחזיות לא ריאליות, אלא לעשות שימוש פוליטי בכספי ציבור הרחק מהעין הציבורית.
דוגמה לשימוש הפוליטי שנעשה בסעיף היא תקציב "החטיבה להתיישבות". במשך שנים תקציב החטיבה להתיישבות, המשמשת את הממשלה כצינור להעברת כספים להתנחלויות, גדל במהלך השנה במאות אחוזים מעבר למה שמאשרת הכנסת. כך, לדוגמה, בשנת 2014 אושרו לחטיבה בתקציב המקורי 58 מיליון שקלים, שעלו באמצעות שיטה זו ליותר מחצי מיליארד שקלים.
שיטה זו מאפשרת לממשלה לא רק להגדיל תקציבים, אלא גם לקצץ בהם. בדרך זו הממשלה יכולה לקצץ בתקציבים חברתיים, ובפועל - לשנות את סדרי העדיפויות והמדיניות שקבעה הכנסת.
בסמוך להגשת הצעת התקציב של הממשלה, הנחתי על שולחן הכנסת הצעת חוק לתיקון חוק יסודות התקציב. ההצעה קובעת, שסך השינויים שאותם ניתן לבצע יוגבלו ל-50% מהתקציב המקורי שאושר בתחילת השנה, עבור כל תוכנית תקציבית ועבור כל סעיף באופן מצטבר - לרבות העברות קודמות שבוצעו באותה שנת תקציב. שינויים בשיעור גבוה מזה, ידרשו את אישור מליאת הכנסת.
כך תוגבל האפשרות של משרד האוצר לפעול באופן מנותק מהמדיניות המתגבשת בכנסת, לנפח באופן חסר אחריות את תקציב הביטחון וכן תקציבים שנועדו להיטיב עם קבוצות סקטוריאליות ושותפים קואליציוניים, ומנגד לפגוע ביישום תוכניות חברתיות שלהן הוקצה תקציב בתחילת השנה.
הגבלה על היקף השינויים שאותם ניתן לבצע ללא אישור מליאת הכנסת, תוך השארת מרווח גמישות מסוים - קטן בהרבה מזה הקיים היום - תשיב לכנסת ולציבור את השליטה בתקציב המדינה. כך נוכל גם להבטיח שקיפות וביקורת ציבורית על סדרי העדיפויות הממשלתיים, וליצור מנגנון שיחייב את שר האוצר להציע תקציב אמיתי ואחראי במקום להציע אשליות.
הכותבת היא יו"ר מפלגת מרצ
