שקף אחד שהציג השבוע אמיר לוי, ראש אגף התקציבים באוצר, הקפיץ את ח"כ משה גפני. השקף, שהצביע על מגמות דמוגרפיות עתידיות והביא את הנתונים כהווייתם (ראו גרף מצורף), הצליחו לסחוט מגפני תגובה תוקפנית למדי שהדביקה ללוי כוונות נסתרות לכאורה. "אם אתה מביא את השקף הזה כדי להראות שהחרדים והערבים משתלטים על המדינה, אז זה חמור מאוד", אמר גפני לאחר הצגת השקף שהצביע על האפשרות שבשנת 2050 הערבים והחרדים יהפכו לכ-50% מהאוכלוסייה בישראל.
גפני מיתמם. כמי שעומד בראש ועדת הכספים, כמי שיש לו ניסיון כלשהו בכלכלה, כמי שעברו תחת ידיו אינספור החלטות כלכליות, הוא יודע שלמגמות דמוגרפיות יש השלכות כלכליות, ולזה בדיוק התכוון ראש אגף התקציבים באוצר. באחד השקפים האחרים שהוצגו באותו דיון אפשר לראות היטב ששיעורי התעסוקה של חרדים וערבים נמוכים עדיין באופן משמעותי מאשר שיעור התעסוקה בקרב יהודים ללא חרדים, למרות שיפור עקבי בשנים האחרונות. כל עוד שיעורי התעסוקה של חרדים וערבים יהיו נמוכים באופן משמעותי, יהיו להתפתחויות הדמוגרפיות השלכות כלכליות מובהקות. גפני יודע זאת היטב, אבל הוא בחר להפוך את לוי למחרחר ריב ולבעל כוונות קונספירטיביות במקום להתמודד עם העובדות.
מעניין מה היה קורה אם לוי היה שם את כל האמת על השולחן והיה אומר, למשל, שהסטטיסטיקה משקרת לעתים (יש יגידו, משקרת תמיד) ורמות התעסוקה במגזר הערבי והחרדי גבוהות מהרמות הרשמיות, אבל "שיעורי" התעסוקה בהם ב"כסף שחור" הוא גבוה, במדינה שגם כך הכסף השחור בה זורם כמים. מעניין מה היה קורה אם לוי היה מציג עבודה שאפשר לעשותה במשרד האוצר או ברשות המסים אך היא מעולם לא נעשתה.
השבוע פנינו לאוצר ולרשות המסים וביקשנו לדעת אם יש נתונים על גביית מסים מגזרית - במגזר הערבי, החרדי והיהודי לא-חרדי. אין דבר כזה, אף שבקלות יחסית ניתן לעבד נתונים כאלה ולהציגם בשקף בוועדת הכספים. הרי לאוצר ולרשות המסים יש קובצי נתונים של חיובי מס של שכירים, עצמאים וחברות במשק הישראלי. אמנם לאום הנישום או אורח חייו אינם מצוינים בקבצים הללו, אבל אפשר להעריך אותם באופן לא רע על ידי הצלבת היישוב שבו מתגורר הנישום או פועלת החברה עם יישובים המזוהים כערביים או כחרדיים. הבעיה היא כמובן ביישובים מעורבים, אבל אפשר להניח שכלכלני האוצר יכולים גם במקרה הזה להגיע לאומדנים די קרובים למציאות. אז בבקשה, אנשי האוצר, אנחנו מתעקשים לקבל נתונים כאלה ולהציגם לעין כול. צריך להניח את המספרים ואת האמת על השולחן. למרות ההכללה של מגזרים שלמים, המספרים צריכים לדבר בעד עצמם, ולא פרשנות פוליטית כזאת או אחרת.
גם צריך להזכיר לח"כ גפני דברים שאמרה עדינה בר-שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף ז"ל המנהלת מכללה חרדית שמציידת תלמידים בתארים אקדמיים. היה לה וידוי מפתיע לפני כארבע שנים ב"ידיעות אחרונות". "אלה הבלים", אמרה בר-שלום על התפיסה המקובעת שחרדים לא עובדים. "יותר מ-90% מהחרדים מעל גיל 35 עובדים גם עובדים. אמנם לא כולם עובדים במשרה מלאה... הבעיה היא שחרדי תמיד יעדיף לומר שהוא בן תורה ולא שהוא עובד... אבל יש מקצועות שבהם המדינה כמעט מכריחה אותנו לעבוד בשחור, וזה האבסורד. קחו לדוגמה את משגיחי הכשרות. יש 5,000 כאלה בארץ, ובגלל כל מיני הגדרות חוקיות, הרבה מהם עובדים בשחור...". תהא הסיבה לעבודה ב"שחור" אשר תהא, הדברים של בר-שלום רק ממחישים את הפערים בין הנתונים הרשמיים לנתונים במציאות ואת הסיבה לכך.
לגבי המגזר הערבי, נדמה לנו שזה כבר סוד די גלוי: גביית המסים במגזר נמוכה, הן של השלטון המרכזי והן גביית המסים המקומית (ארנונה). במקביל, עבריינות הבנייה היא די גבוהה, ויהיו הסיבות לכך אשר יהיו (הן קשורות גם במדיניות ממשלתית, כמובן). אם האוצר יספק את פילוח גביית המסים לפי מגזר אנחנו בטוחים שהוא יצביע על הברור מאליו: שיעור הגבייה במגזר הערבי נמוך באופן משמעותי מהממוצע, והסיבה לכך, בין היתר, היא שהכסף השחור חוגג שם, בעסקים ובהעסקה של עובדים.
אם גפני רוצה לקבל שיעור כלכלי על השלכות הדמוגרפיה שלוי מציג, אז הנה הוא על קצה המזלג: העשירונים הגבוהים, שמיני עד עשירי, הם אלו שגורפים חלק גדול מההכנסות (שלושת העשירונים העליונים גורפים כ-70% מההכנסות) והם אלו שמשלמים את רוב המסים הישירים בישראל. שלושת העשירונים הגבוהים משלמים 90% מהמסים הישירים ולמעשה הם השכבה שנושאת בנטל הכי כבד. בניגוד למקובל לחשוב, רובם כלל לא מיליונרים, אלא מעמד ביניים מבוסס פלוס. אם יימשכו המגמות הדמוגרפיות ואם שיעורי גביית המסים במגזרים החרדים והערבים לא יעלו, הנטל הכבד ממילא על אותם שכירים שמשלמים מס כחוק ילך ויגבר עם השנים.
נכון, חלק מהבעיה היא שההכנסות של העשירונים הנמוכים והעשירונים הנחשבים מעמד ביניים נמוך הן די עלובות וממחישות ביתר שאת את הבעיה מס' 1 של המשק: יותר מדי אנשים בישראל עובדים בשכר לא ראוי (כשליש מהשכירים מרוויחים עד שכר המינימום), שלא מדביק את רמת ההוצאות של משק בית ממוצע. אתמול פרסם הביטוח הלאומי את הדוח השנתי (נכון ל-2013) על מגמות השכר בישראל, הדוח הכי אמין שקיים במערכת, והתמונה ממשיכה להיות עגומה, למרות עלייה של כ-4% בשכר החציוני לכ-6,250 שקל ברוטו לחודש. כשחצי מהשכירים מרוויחים עד 6,250 שקל ובמגזרים מסוימים גביית המס היא נמוכה, והחגיגה ב"שחור" היא גבוהה - דווקא ח"כ גפני, כמי שעומד בראש ועדת הכספים, צריך ליזום דיון מיוחד בנושא ולדרוש את נתוני גביית המסים לפי מגזרים.
לאן נעלמה כת הטהרנים בפרשת רוטשטיין-וינקלר?
שימו לב איך התקשורת מתנהלת (בעצם, לא מתנהלת כלל) בפרשת רוטשטיין-וינקלר-קלאס קלינק. שימו לב איך המילייה המשפטי נוהג בכפפות של משי בקליקה הרפואית המורמת מעם, פרופ' זאב רוטשטיין, מנכ"ל שיבא ומי שעתיד לנהל את ביה"ח הדסה, ופרופ' אייל וינקלר, מנתח פלסטי בכיר. שימו לב איך כת הטהרנים של ישראל, זו שנואמת לנו השכם והערב על דמוקרטיה, זו שמילים כמו "ניקיון שלטוני" או "אינטרס ציבורי" תקועים בגרונה, מתקשה לחלץ מפיה מילה אחת של ביקורת על כל הפרשה הזאת. מרפאה פרטית בתוך בית חולים ציבורי, מעשים הגובלים לכאורה בפלילים, ניסיונות להדחת עדים לכאורה - וכת הטהרנים של ישראל בשלה: דום שתיקה.
הצביעות וההתחסדות הללו אינה צריכה להפליא איש. מנהלי בתי החולים בישראל, במיוחד מנהלי בתי החולים הגדולים (איכילוב, שיבא ורמב"ם), נמנים עם האנשים המשפיעים-החזקים-הכוחניים בישראל. מספרי הטלפון שלהם הם בין המבוקשים בישראל. הקרבה אליהם שווה הרבה מאוד. שרי ממשלה, חברי כנסת, אנשי עסקים, שופטים וגם... אנשי תקשורת (אותה כת טהרנים) משחרים לפתחם בעת צרה. דורשים טובה, להם או למקורביהם. לא מדובר בדברים פשוטים כמו קיצור או הקדמת תור כלשהו - זה כמעט כל עובד בבית החולים יכול לסדר לבני משפחתו או לחבריו; מדובר בשירותי VIP: שירותי רפואה פרטיים הניתנים במתחם הציבורי של בית החולים. הקרבה היתרה בין מנהלי בתי החולים לפוליטיקאים ולשאר ה"סלב" - הן הממשלתיים, הן העסקיים והן התקשורתיים - יצרה דינמיקה מסוכנת מאוד. מנהלי בתי החולים קיבלו למעשה חסינות מפני "תקשורת עוינת". סיפורים חמורים המתרחשים בין כותלי בתי החולים, תופעת הנפוטיזם הנרחב, רופאים שעובדים ב"פרטי" במסגרת עבודתם הציבורית - כל אלה הודחקו, הושתקו, נמרחו.
הסיפור של פרופ' רוטשטיין ופרופ' וינקלר, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בשיבא, נפרש ונחשף ב"גלובס" בהרחבה על ידי כתב הבריאות של העיתון שי ניב והתייחסנו אליו פה בעבר, אבל כדאי לחזור עליו שוב ושוב, כי מדובר בסימפטום של התהליכים החמורים המתרחשים בין כותלי בית חולים ציבורי.
פרופ' וינקלר, מהפלסטיקאים המפורסמים בישראל, ניהל במקביל גם את קלאס קליניק, מרפאה לשירותי אסתטיקה הממוקמת בשטח בית החולים שיבא ונמצאת בבעלות תאגיד הבריאות של בית החולים. התשלום עבור ניתוחים במרפאה התבצע באחת משתי דרכים: אם המטופל פנה ישירות למרפאה והופנה על ידיה לרופא המנתח, המטופל שילם למרפאה וזו העבירה למנתח את שכרו. אם המטופל הופנה לקלאס קליניק על ידי המנתח, המטפל בו בקליניקה הפרטית שלו, שילם המטופל שכר עבור הניתוח ישירות למנתח. לפרופ' וינקלר, מתברר, יש קליניקה פרטית ברמת אביב. הקליניקה הזאת הפנתה את מטופליה ל... קלאס קליניק. וינקלר הפנה לוינקלר. כלומר, בית החולים שיבא הציבורי בנה לפרופ' וינקלר מעין "מיני שר"פ" שבו המנתח הפרטי עושה לביתו בתוך שימוש בתשתית ציבורית שהוקמה מכספי משלמי המסים.
נציבות המדינה בדקה איך מחלק פרופ' וינקלר את זמנו בין המשרה הציבורית לפרטית וגילתה דברים מדהימים: במהלך שנת 2012, ב-80 תאריכים שונים, ביצע וינקלר לא פחות מ-179 ניתוחים פרטיים בשעות הבוקר והצהריים המוקדמים. הוא דיווח על כל אותן שעות כעל שעות עבודה בבית החולים. התופעה הזאת חזרה גם ב-2013 - ב-70 תאריכים שונים ביצע וינקלר 158 ניתוחים פרטיים, שוב על חשבון זמן עבודתו הציבורית. מספר הימים שבהם עבד וינקלר בפרטי ומספר הניתוחים שביצע בפרטי מעלים את השאלה המתבקשת: מתי הוא הספיק בכלל לשמש בתפקידו הציבורי?
מכאן התחיל כדור השלג להתגלגל. רוטשטיין, כדרכו, עלה להתקפה, אבל בין התקפה אחת לאחרת, הוא הודה למעשה שאיפשר לוינקלר לעבוד בבוקר אבל הפסיק זאת בדצמבר 2013 כיוון "שלא היה שלם עם הנראות הציבורית" (כנראה החקירה שהתנהלה כבר בשלב זה לא הותירה לרוטשטיין ברירה של ממש). וינקלר, מצדו, ניסה למזער את הנזק בעזרת אחד מיחצני העל ("מדובר בטעות הקלדה של כמה שעות בודדות"). נציבות המדינה החליטה להעמיד לדין משמעתי את השניים ובין לבין, התברר, עלו חשדות לכאורה על ניסיונות להדחת עדים ע"י וינקלר ויד ימינו, ד"'ר הדר ישראלי. רוטשטיין, שידידיו הריצו אותו למנכ"לות הדסה, ומינויו אושר במסמך פתלתל של היועמ"ש, דורש דבר לא ייאמן: אני אבוא להדסה, בתנאי שתבטלו את ההליכים המשפטיים נגדי. משיח, פשוט משיח.
טוב, לקליקה הרפואית מותר ה-כ-ל, הרי הקליקה התקשורתית הטהרנית מכשירה את השרץ.