את גיל 40 חגגה דפנה שמואלביץ בשמחה, אך כעבור שלושה שבועות הגיעה נקודת המפנה. "הלכתי לביקורת אצל רופא עור והוא גילה אצלי נקודה סרטנית באף. הורידו אותה וזה נגמר, אבל המילים האלה הדליקו לי נורת אזהרה. אמרתי לעצמי 'תעשי סדר בחיים שלך, הם בני חלוף'. כך שגיל 40 עבורי לא היה סתם תאריך בלוח השנה. קיבלתי החלטות מאוד חשובות: הפסקתי לעשן, כי בריאות זה נכס שעלול להילקח ממני, שיניתי הרגלי אכילה, התחלתי להתאמן, שיניתי סגנון לבוש וגם סגנון חיים. הייתי אדם שיוצא בלילות. היום אני קמה מוקדם לרוץ וגם הולכת לישון בהתאם. זה יותר חשוב לי מכל דבר אחר. אני רצה בים בשש וחצי בבוקר כשהעיר מתעוררת.
"תובנה נוספת שהגעתי אליה אז הייתה שהזמן הולך לאיבוד, ושצריך להספיק הרבה דברים. אז לפני כעשר שנים השותף שלי ואני צירפנו שותפים כדי שנוכל לפנות לעצמנו זמן, ועברנו לעבוד ארבעה ימים בשבוע. הבנתי שהמשאב שהכי חסר לי בחיים זה לא כסף, אלא זמן. אני חייבת לעצמי אחרי קריירה כל כך מושקעת קצת להוריד את הרגל מהגז. ביום החופשי שלי אני הולכת לשוק, אוכלת צהריים עם חברים, בערב אני מארחת את החבר'ה למשחקי כדורסל, ובבוקר יש לי שיעור יוגה ואימון אישי, וסדנת אפייה, שזה ההובי החדש שלי".
המשרד שלה, רובין-שמואלביץ, הוא משרד הבוטיק השני בגודלו בארץ בתחום דיני עבודה, ומתמחה בייצוג מעסיקים כגון רכבת ישראל, דואר ישראל, חברת החשמל, אוניברסיטת תל אביב, אסם ואמדוקס.
- איך את מצליחה לנהל את המשרד ועדיין להקפיד על זמן פנוי?
"כמו שאישה שיש לה ילדים מוצאת את הדרך לתמרן. הלקוחות יודעים על כך ומכבדים את ימי החופש שלי. יש חריגות, זה לא ייהרג ובל יעבור, ולפעמים אני מוצאת את עצמי עובדת. זה לא חופש מוחלט, אלא חופש מוגבל, יש לו מחיר. כשאני נוסעת לניו יורק, אני צריכה לעבוד קשה לפני ואחרי כדי להרשות לעצמי את החופשה. אין לי יכולת להתנתק לתקופה ארוכה ממעגל העבודה, המקסימום שאצליח לדחוס זה חודש בחגים. זה לא החלום הרטוב. עוד כמה שנים יהיו לי עוד מחליפים ואני אצליח יותר מזה.