ריאן אדמס / צילום: רויטרס
זה אלבום מחווה נדיר מסוגו, וגם קשת התגובות אליו נדירה. הציונים שקיבל ממבקרי מוזיקה ברחבי העולם נעו בין 100 ל-40, והוא הוגדר כיפהפה וגם כמחפיר. תגובות קיצוניות מלמדות לפחות על עבודה מעניינת, והיא לבטח משמשת כר מצוין ליותר מדיון אחד במצב המוזיקה העכשווית. שני אמנים אחראים ליצירה הייחודית הזו, מכתב הערצה של אמן אינדי לאלילת פופ, בו הקליט מחדש ובמלואו את כל תוכן אלבומה האחרון. חידוש של אלבום שלם.
ריאן אדמס - נא לא להתבלבל עם בריאן אדמס הקנדי שאף הוא הוציא אלבום חדש לאחרונה - הוא סוג של גיבור רוק אלטרנטיבי שופע ופורה מאוד. בגיל 40 זה כבר אלבומו ה-15. היו שנים שבהן נחשב כהבטחה עצומה, ויש אמנים עמיתים שבטוחים שהוא כותב שירים דגול, והרעש סביב המחווה שלו לטיילור סוויפט החזיר אותו לנוכחות תקשורתית מסיבית ממנה לא נהנה כבר שנים.
"1989" הוא אלבומה האחרון, החמישי והמצליח ביותר של סוויפט בת ה-25, שיצא לפני שנה והפך לאלבום האמן הכי נמכר בארה"ב בעשור הנוכחי. סוויפט התלהבה, פמפמה וטפטפה למיליוני עוקביה ברשתות החברתיות את בוא אלבום המחווה האדמסי, הם התראיינו ביחד, והחשיפה השתלמה לשניהם. לפני 3 שבועות, עם צאת האלבום, אדמס נכנס למקום ה-7 במצעד מכירות האלבומים האמריקאי בעוד "1989" המקורי של סוויפט, שנה אחרי יציאתו לשוק, עדיין גבוה במצעד וניצב שלב אחד תחתיו.
נדיר לפגוש במצעדים שני אלבומים בעלי אותו שם, אבל הדירוג העדכני הנוכחי שם מדגים היטב את הפערים בין המוצרים: סוויפט עלתה למקום 7, בעוד אדמס הידרדר ל-22. לכאורה, היה פה רעיון מבריק: לקחת אלבום של פופ מהונדס לעילא, ולהעניק לשיריו פרשנויות אישיות ומלנכוליות של רוק גיטרות. לכאורה, מעין מאמר ביקורתי בצלילים על אסתטיקה של רוק מול אסתטיקה של פופ. אבל הכל קם ונופל על האישיות של הכוכבת והגיבור בסיפור: נכון ש-1989 היה האלבום בו סוויפט ביצעה חציית קהל סופית אל הזרם הכללי של הפופ וזה ניכר בשיתופי הפעולה שלה עם מפיקים שמזוהים עם צליל יותר גנרי ופחות אישי. אבל שורשי הכתיבה של סוויפט נעוצים עמוק בקאנטרי, וכבר כנערה היתה כוכבת קאנטרי ענקית, וההצלחה העקבית שלה לכל אורך הדרך נשענה לא רק על כריזמה ואיכויות כוכביות וחריצות ותבונה שיווקית אין קץ, אלא בעיקר על כתיבה מסורתית מאד מלוטשת, בריאה, בשרנית.
סוויפט הפכה למפעל הפופ הכי משגשג של האלף הזה לא רק, אבל בהחלט גם הודות ליכולותיה הגבוהות בכתיבת שירים. וכשאדמס מתיימר לנעוץ את שיני הרוק שלו בשירי הפופ הבשרניים שלה, הוא מתגלה, לעומתה, פחות כאמן המיוסר, הפראי והמשוחרר מכבלי התעשייה, ויותר כמי שבעצמו נשען על צלילים ותבניות חשיבה שחוקים, ממוחזרים עד זרא, לעוסים ורוויים. ההישג האמנותי הכי מוצלח שלו פה הוא הפיכת Shake it off לבלדה ספרינגסטינית נהדרת. וזהו עצם העניין: אדמס, לכאורה אמן השוליים האותנטי, הייחודי, המודל של איש אחד, שופך פה בעיקר את תבניות הרוק שעיצבו לפניו גיבוריו, ספרינגסטין והסמיתס' ולא מעט אחרים. ב"bad luck", למשל, הוא נופל והופך להיט ענק של סוויפט לקינה איטית, חד גונית, תפלה וגוססת. זו בכיינות, ואני בדעת מיעוט. לא מעט מבקרים אחרים סבורים שאדמס אכן מבצע כאן קריאה חשובה בשירים ומגלה בהם איכויות ורבדים שלא היו במקור. לטעמי מה שמתגלה בעוצמה מהדהדת היא דווקא שרידותן של הדעות הקדומות המייחסות אוטומטית עומק ורצינות לרוק גיטרות ושטחיות ורדידות לפופ מצעדים, נוסחתי וגנרי ככל שיהיה.
אדמס מאוד מחמיא למעמדה של סוויפט כמובילת תרבות הפופ, אבל האלבום השלם שהוא מקדיש ליוצרת אחרת חושף לא את מיטבו אלא דווקא את חולשותיו. הוא לא ספרינגסטין ולא מוריסי, וכמגיש שירים וכפרשן הוא פשוט זמר רוק לא מספיק מעניין. בדרך כלל אלבומי מחווה מתעצבים ומתגבשים ומיוצרים לאורך שנים, וכאן אדמס פעל במהירות, וללא ספק לפחות האינסטינקטים התקשורתיים שלו היו מצוינים. מסחרית הוא בתנופה מחודשת. אמנותית, "1989" של סוויפט מטיל על זה של אדמס צל ענק.
ובכל זאת, המחווה הזו מומלצת לאוהדי רוק שלא מבינים את כל המהומה סביב סוויפט ורוצים להנגיש לעצמם את עוללות האישה הצעירה הכי אהובה בעולם.
* ציון: 6
