שטף אירועי הטרור שהתפרץ היום (ג') במלוא עוצמתו בערי ישראל לא יצר בעיה רק לגורמי הביטחון, אלא גם ליו"ר הרשות הפסטינית אבו מאזן. לאט ובהדרגה הולך ומאבד ראש הרשות את האשראי שעוד היה לו בציבור הפלסטיני. אותו אבו מאזן, שהוכרז כלא-פרטנר על-ידי ממשלת ישראל בערוצים המדיניים, הפך מהר מאוד לשותפה הקרוב לענייני דיכוי אלימות.
הציבור הפלסטיני רואה וחורק שיניים: אותו ראיס, שלא הביא לו מדינה, לא ביטחון ואף לא רווחה, משתף היום פעולה עם הישראלים בדיכוי פרץ מחאה.
מה שמתחולל כאן בשבועיים האחרונים מזכיר את ראשיתה של האינתיפאדה הראשונה, בהבדל מהותי אחד: אז נרתמה גם הנהגת הפת"ח למאמץ המלחמתי נגד ישראל. בגל האלימות הנוכחי, הרשות הפלסטינית וישראל נאבקות יחד בציבור פלסטיני נסער ופורק עול.
אבל לא לעולם חוסן. היממה החולפת המחישה יותר מכול, שאבו מאזן עלול למצוא את עצמו מוכרז כלא-פרטנר גם על-ידי הציבור שלו. זאת, בגלל שהוא מתעקש להורות לאנשיו לפעול לריסון האלימות עם גורמי הביטחון בישראל, ולהטיף לשלום בזמן שבו הציבור הפלסטיני מרגיש מותקף על-ידי צה"ל והמשטרה.
הבעיה היא, שאם הראיס ייאבד את הרלבנטיות שלו בעיני הציבור, תפסיד גם ישראל קלף חשוב במערכה. תהיה זו התפתחות מסוכנת עבור כל הצדדים.
בניסיון להותיר את הרחוב הזועם קרוב אליו לחזה, יצא אמש (ב') דוברו של אבו מאזן בהתבטאות חריגה. הוא הישווה את הנער בן ה-15 מבית חנינא, שנהרג לאחר שביצע פיגוע דקירה קשה בפסגת זאב, לילד מוחמד א-דורה, וכינה את הריגתו "פשע נתעב". הילד העזתי בן ה-12 נהרג באינתיפאדה הראשונה בעוד אביו מגונן עליו.
אמנם בית-משפט בצרפת קבע לימים, כי הירי לא בוצע בידי חיילי צה"ל, אבל הפרטים הקטנים במקרה הזה אינם חשובים, כפי שיודע גם הדובר הנכבד. אף הידיעה שהנער מבית חנינא הגיע לזירה עם בן-דודו הצעיר ממנו, וביחד הם דקרו ילד ישראלי ופצעו אותו אנושות, לא הוזכרה בהצהרת הדובר.
בעיה בעובדות? בהחלט כן, אבל ישראל היא זו שצריכה להתמודד איתה. לפלסטינים יש בעיות אחרות.
ראש-הממשלה בנימין נתניהו חוזר וטוען, כי אירועי הדמים האלה (שיש המכנים אותם בצד הפלסטיני "אינתיפאדת ירושלים"), הם תוצאה של הסתה. תופעת הפרסומים העוינים בשני הצדדים מעולם לא נבדקה לעומק, אלא שימשה בעיקר קלף ניגוח שטחי בין הצדדים.
עד היום, למשל, טרם הוגדר מהי הסתה. השאלה היא: האם קריאתו של אבו מאזן להקפאת הבנייה בהתנחלויות היא כזו, כמו שיגידו בביטחון מלא המתנחלים? והשאלה השנייה מסובכת יותר: אם הסתה היא המקור לפיגועי הסכינאות והירי - וכל הפלסטינים חשופים לה - מדוע רק קומץ מהם יוצא לפגע?
הרשות הפלסטינית מאשימה את מנהיגי ישראל בהסתה תמידית. האם קריאתו של שר בממשלה להטיל סגר על הגדה, שנתפסת ברמאללה כהתקפה על האוכלוסייה הפלסטינית - היא הסתה או הצהרה לגיטימית? והשאלה החשובה ביותר: מה תפקידה של מציאות החיים של האזרח הפלסטיני הפשוט בעידוד ההתפרצות.
בעימות הזה הפכו הרשתות החברתיות לישות אוטונומית, מכונה להעברת מידע מהיר. מי שמפיץ את האמת מהשטח הם הפייסבוק והטוויטר. מפגרים אחרי הרדיו, אבל ראשונים לפני הטלוויזיה. כך זה מתבצע: עוברי-אורח מצלמים את האירוע בזירה, כמעט מרגע שהחל, ומעלים אותו לאינטרנט. בעוד הכוחות בשטח ודם הקורבנות ורוצחיהם טרם יבש, מצוי הסרטון במאוץ ויראלי, וכבר מופץ בין מאות-אלפי גולשים.
חלק מהסרטונים האלה מספקים אמנם את יצר הזעם של גולשים ישראלים, אבל הם טומנים גם סכנה ממשית. בתוך דקות הם מופצים בצד הפלסטיני, ושם נתפסים התוקפים כקורבנות; והסרטון - לאמצעי שמצית אש נקם.
הדברים נכונים במיוחד בשלושה מקרים: בסרטון שבו נראה השוטר יורה ופוצע את איסרא עאבד מנצרת, שביצעה את פיגוע הדקירה בעפולה; בזה שבו נראה הדוקר פאדי עלון, שנורה למוות בידי שוטר שניות לאחר שדקר נער חרדי במוסררה, ובאירוע מאתמול בפסגת זאב - אחד משני הדוקרים, נער בן 13, מדמם על הקרקע, אחוז חרדה, ועובר-אורח צועק לו, "תמות".
הוויכוח אם הגורל הזה יאה למפגעים, אינו רלבנטי. על הבעיה הזו חובה לתת את הדעת. מה שחשוב הוא, שהרחוב הישראלי מייצר מבלי דעת חומר בעירה מיידי ומוטיבציה למפגעים נוספים.
הכותב הוא פרשן גל"צ לענייני ערבים