מארס 1996. חג פורים. 4 אחר-הצהריים. על מעבר-החציה, סמוך לדיזנגוף סנטר בתל-אביב, מתפוצץ מחבל מתאבד. רעש עז מחריד את שמי תל-אביב. אני בוהה במסך הטלוויזיה, בדיווחים הזורמים מהעיר שלי, ומחנק אוחז בגרוני. אימא מחפשת אותי. חברה דומעת הייתה ברחוב הסמוך. בלגן, כאוס, סירנות, צווחות, היסטריה, בהלה נוראית. נדמה שסוף העולם הגיע. ואז, ברגע ההוא, הבנתי מהו טרור.
בפיגוע ההוא נהרגו 13 בני-אדם ונפצעו 125. הזיכרון הפך לצלקת בליבה של תל-אביב. אבל תל-אביב המשיכה לחיות. כפי שהמשיכה לחיות אחרי רצח ראש-הממשלה יצחק רבין פחות מחצי שנה לפני כן, וכפי שהמשיכה לחיות אחרי פיגועי התופת של האינתיפאדה השנייה, והטילים השורקים בשמיה במלחמת צוק איתן. תל-אביב היא עורק החיים של ישראל. היא אף פעם לא באמת עוצרת. כמו ירושלים, רעננה, וקריית גת. אנשים ממשיכים וימשיכו לחיות שם, לא משנה מה קרה ומה יקרה, גם אחרי שתסתיים מלחמת אוקטובר השנייה, שפרצה בימים האחרונים ושטפה את הארץ בדם. לא הממשלה תנצח את הטרור. וגם לא כוחות הביטחון. האזרחים ינצחו אותו. רק הם. כלומר, אנחנו.
הטרור לא יכול באמת לנצח אותנו. טרור יכול להפחיד, להטריד, לנדנד, לפצוע, גם להרוג, אבל הוא לא יכול לנצח אומה גאה ואזרחים קרי-רוח. נכון שצריך לשמור היטב על הילדים. חשוב להביט לאחור ולהיות ערניים. ולא יזיק ללמוד גם איך להיאבק בתוקף עם סכין. הכול נכון. הבעיה שלנו בחורף 2015 היא אחרת לחלוטין: חוסנה המוסרי של החברה הישראלית. החברה שלנו הפכה לרעועה, אלימה, מבוהלת, לפסיכוטית ממש, ובכך היא נותנת לטרור לנצח. היא נותנת לטרור לשנות אותנו. היא נותנת לטרור להפוך אותנו לשונאים, לאלימים, לגזענים, אולי גם לרוצחים. כך, בדיוק כך, הטרור מנצח אותנו.
הטרור מנצח אותנו כשישראלי יהודי, אחד משלנו, דוקר ערבים בדימונה, רק כי הם ערבים. הטרור מנצח אותנו כשאנחנו מנסים לבצע לינץ' באזרח תמים בנתניה, רק כי הוא ערבי. הטרור מנצח אותנו כשאנחנו מפיצים ברשתות החברתיות סרטון זוועה של ילד שביצע פיגוע מדמם למוות, רק כי הוא ערבי. הטרור מנצח אותנו כשאנחנו מוכנים לרצוח מחבלים גם אחרי שנוטרלו, רק כי הם ערבים.
הטרור מנצח אותנו כשנוסעי מונית אחוזי פאניקה חושדים באישה שיש לה סכין, רק מפני שהיא ערבייה, ועובר-אורח בועט לה בראש מאותה סיבה עצמה. והטרור מנצח אותנו כששכנה בבניין בלב תל-אביב מבקשת מהשכנים האחרים לבדוק את הרקע של השכן הערבי הצעיר, רק מפני שהוא שכן ערבי צעיר.
לכל האירועים הללו יש מכנה משותף אחד: הוא קורע לגזרים את החברה הישראלית. הוא משסע אותנו לכנופיות עם שנאה בעיניים, שנאבקות זו בזו עד חורמה. הוא מייצר אנרכיה. הוא מייצר כאב. הוא מייצר ייאוש. והגל העכור הזה עוד ילך ויתעצם ויהפוך לצונאמי שייקח איתו את כולנו, אם הממשלה והמשטרה והצבא לא יעשו את המוטל עליהם ויעצרו את נהר האלימות.
לא ברור לי עדיין מה יבוא קודם, סוף לאספסוף או סוף למדינה. אני, אישית, פוחד מאיתנו הרבה יותר מאשר מאותם טרוריסטים נואשים. כי בסופו של דבר, ניאלץ לחיות זה עם זה, זה לצד זה, גם אחרי שהמלחמה הזאת תיגמר.
פצעי הדקירות יגלידו. הסירנות יושתקו. הכתבים יחזרו לאולפנים. הכותרות הצעקניות ייעלמו מהמסכים. בתי-הקפה ישובו ויתמלאו. הישראלים כבר לא יחששו להסתובב במדרחוב ולצאת לקניונים. החיים ישובו למסלולם, עד סבב הדמים הבא. אלא אם יקום מנהיג ישראלי אמיץ שיחליט לשים לכל זה סוף, ויחתום על הסכם שלום כולל, או אזורי, עם הליגה הערבית ו/או הרשות הפלסטינית.
העיקר שיהיה פה שלום ויהיה פה שקט, והילדים שלנו יוכלו לרכוב על אופניים ללא חשש. רק נקווה שמישהו לא יחליט לירות לו בגב.