יעקב מלאך/ צילום: אלון רון
כשיעקב מלאך מסתובב במפעל שלו, מפעל אחווה באזור התעשייה אריאל, הוא לא מביט לאחור, למרות שברוח הימים האחרונים - הוא נמצא בכל רגע נתון במקום נפיץ. במפעל מועסקים 190 עובדים: מחציתם פלסטינים מהשומרון, כ-40 ערבים ישראלים מכפר קאסם וטייבה, 30 יהודים תושבי אריאל, 6 יהודים תושבי התנחלויות שונות ו-7 שומרונים. העובדים היהודים הם מיעוט, אם כך. "אני גאה שאני מעסיק פלסטינים. כאדם נאיבי, אני מאמין שהשלום יגיע מגובה העיניים", הוא אומר.
- אתה לא חושש?
"לא. משנת 2000 עד היום באריאל לא הייתה אלימות. רווחה כלכלית היא נוסחה למניעת טרור. איפה שיש כסף ואנשים מתפרנסים בכבוד ובצורה שוויונית, וכשבית המשפט העליון דואג שערבי שעובד שכם אל שכם עם יהודי, לא יופלה לרעה - אין מתח. כל אחד שומר על חלקת האלוהים הקטנה שלו, והיא מאוד טובה ופורה. העובדים שלנו מרוויחים כמו ישראלים, והם כפופים לחוקי השכר שבישראל, לרבות ההטבות. הם לא עושים את הקניות ברמת-אביב, וכך מבזבזים קצת פחות מאיתנו. יש להם מקומות יותר זולים".
- לאור שרשרת הפיגועים, האם ישנם עובדים יהודים שהביעו חששות?
"ממש לא, אבל הייתה אי-נוחות בקרב עובדים הערבים. ערבי-ישראלי שמגיע מטייבה לעבוד, יש לו מין הרגשה של אשם, כי בסך-הכול אנשים רוצים לחיות בשלום וביחד. אלה אנשים שמתפרנסים. זו לא אוכלוסייה מתוסכלת אצלנו".
- אתה מאמין בדו-קיום?
"כן".
- למי הצבעת בבחירות האחרונות?
"אני לא רוצה להתייחס".
130 מיליון שקל של הון עצמי
כברת דרך ארוכה במיוחד עבר מלאך, מהיום שבו השתחרר מצה"ל והצטרך כסבל שכיר למפעל אחווה, שפעל אז בדרום תל-אביב. זה קרה בשנת 1970. מלאך היה בן 21, ואחרי חצי שנה במפעל, הוא ביקש לעזוב. "הציעו לי מניות. התלהבתי ונשארתי. המפעל היה בבעלות ארבעה שותפים. אלה היו משפחות בורגניות, שבהן הילדים לא רצו לעבוד בעסק. זו הייתה עבודה קשה. תוך שנתיים כבר הייתי האיש שמקבל את ההחלטות ומבצע אותן. זה לא כמו היום, שאנשים מתהדרים בתארים כמו מנכ"ל וסמנכ"ל. אנשים באו לעבוד, וגם השותפים עבדו. יחד היינו 6 עובדים".
בשני העשורים שלאחר מכן קנה מלאך, בשלבים, את השותפים החוצה, והפך לבעל המניות היחיד. מאז הוא הפך את מותג הטחינה והחלווה לאימפריה המגלגלת 163 מיליון שקל בשנה, ורושמת רווח נקי של 15 מיליון שקל בשנה. לא פחות חשוב מכך: לאימפריה הזאת אין חוב של אפילו שקל אחד לבנקים או לגורם אחר. לבד מהמפעל, למלאך פעילות בתחום הנדל"ן באמצעות חברות-בנות, שגם היא רווחית מאוד ואינה נשענת כלל על הלוואות.
"למדתי כלכלה אצל הסבתא שלי. סבתא חיה ממה שיש. כשהיה כסף, סבתא הלכה למכולת. כשלא היה, לא הלכה וחיכתה ליום הבא. מתחילת העבודה שלי, יישמתי את התיאורה של סבתא. לא לקחתי לירה מהבנק ותמיד חיינו מההון עצמי. המפעל מעולם לא מינף את עצמו, ולא שילמתי מעולם ריבית. תמיד הקפדתי גם לא לשלם שכ"ד. נכסי הנדל"ן היו תמיד בבעלותי. זו הסיבה לכך שהתקמנו קצת יותר לאט, אך עם הרבה יותר בטחון. כשאתה לא חייב לבנק, אז הכל מתנהל בעצלתיים.
"עד היום כל הבנקים מתקשרים ומציעים לי הלוואות. אני לא יודע איך נראית מניה. מעולם לא התעסקתי במניות - קניתי רק נכסים וברזלים שמייצרים, ומעולם לא הבנתי את הטייקונים שמינפו את עצמם מכספי הפנסיה של העובדים. זה מקומם. לא יעלה על הדעת, שאנשים יגייסו כסף קל בבורסה וילכו להמר עליו במניות".
לפני חמש שנים עבר מפעל העוגות של החברה מאזור התעשייה ברקן לאריאל. השנה הושלם גם מעבר מפעל הטחינה והחלווה. את המבנה בברקן משכיר היום מלאך למפעל מתחרה - מאפיית אנטיקביץ.
- כמה השקעת במפעל באריאל?
"סך-הכול בהון העצמי, אני מניח שסביב 90 מיליון שקל".
- היו לך בכיס 90 מיליון שקל?
"זה חוץ מהמבנים. עם המבנים זה בסביבות 130 מיליון שקל הון עצמי. בתחילה היה לנו משהו כמו 18 מיליון שקל, אז בנינו מחצית מהמבנה. עברו עוד 5 שנים, עד שבנינו את החלק השני. ב-2008 הבן הבכור שלי, שהיה רו"ח, אמר לי 'בוא נמנף את עצמנו, ניקח הלוואה'. לא הרבה אחר-כך הבורסות בעולם נפלו, והוא ראה איך עברנו חלק את המשבר, ואיך הסבתא-רבה שלו צדקה.
"הדברים אולי מתקדמים יותר לאט אבל יותר בטוח. זו דרך חיים יותר נכונה לחיות ממה שיש. אנחנו מתחילים לאסוף כסף, ואז קונים את המכונה שצריך. לא פעם ולא פעמיים, כשחיכינו לאסוף את הכסף ועבר זמן, גילינו שלא צריך את המכונה. תעשייה מצליחה, כשבית הקברות שלה למכונות ישנות קטן. ככל שבית הקברות יותר קטן, כך המפעל רווחי יותר. היה לנו יתרון גדול, כשהתמהמנו, ולא כל מכונה שראינו, קנינו. פרק זמן הביניים עזר לנו להבשלה".
- אתה איש עשיר?
"אני לא מרגיש את זה ולא מתנהג כמו עשיר. אנחנו משפחה מאוד צנועה".
"לא אוהב את החלווה שערות"
"אחווה" הוא מותג מרכזי, הן בשוק הטחינה (נתח כספי של 46%) והן בשוק החלווה (נתח כספי של 40%). לבד מהייצור תחת המותג שלו, המפעל אחראי לכמעט כל ייצור הטחינה האורגנית בארץ, לרבות להרדוף, ליב, אדמה, ניצת הדובדבן, תבואות, וגם למותג האורגני הפרטי "גרין" של שופרסל.
"ב-1998 הבנתי שהולכת להיות מהפכת בריאות, והייתי הראשון שנכנס לתחום האורגני. במקביל הורדתי את כמות המלח בטחינה. מלח מטבעו מגביר טעמים, ולכן הורדת המלח הייתה קשה בהתחלה, אבל אני מחוייב לצרכן. אם המוצר קצת פחות טעים אבל יותר בריא - אני אהיה שם ובסוף זה ינצח. גם היום, אם אגדיל את כמות המלח בטחינה לכמות המותרת לפי התקן, אגדיל את הרווח ב-11 אלף שקל ליום".
- אתה מוכר שערות חלווה - חלווה מסולסלת. זה מוצר עתיר סוכר.
"אני מאוד לא אוהב את החלווה שערות, ומייצר בלית ברירה כי אני חייב לתת תשובה לכל מוצר חלווה, אבל אני מקווה שיום אחד המוצר הזה ייעלם מהעולם בגלל אחוזי הסוכר הגבוהים שלו. זה מוצר ש-70% ממנו עשוי סוכר, ואנחנו הצלחנו להוריד ל-62%".
פעילות אחווה, שהחלה כאמור כמפעל לטחינה וחלווה, הורחבה בשנת 2001 גם לתחום המאפים, שמהווים כיום שליש ממכירות החברה. החלווה והטחינה אחראיות כל אחת לשליש נוסף. בשוליים החברה מייצרת גם תרכיזים ממותקים.
"בשיא האינתיפאדה החלטתי לפתוח את בית המאפה מהון עצמי של המפעל. אנשים הסתכלו עליי כמו על מטורף - איך אני פותח עסק גדול, בזמן שעסקים נסגרים והמצב הכללי נוראי. אבל ההצלחה הגיעה באופן מיידי. באותה תקופה לחמי היה מפעל מבריק במוצריו ובאיכות, אבל הוא פנה במחיר לעשירון העליון. היו 750 בתי מאפה בארץ, רובם קטנים ובינוניים. חשבתי שיש מקום לעשות לחמי לעמך. זה התברר כצעד נכון מאוד. בכלל, אנחנו מוכרים הכי זול שאנחנו יכולים, באיכות הכי גבוהה שאפשר לייצר, ואנחנו הסמן הימני של המוצרים הזולים בכל קטגוריה".
אסם ועלית הקטינו את משקל העוגות והן מוכרות עוגות במשקלים שונים, אך באריזות זהות. "עד לפני כמה שנים הסטנדרט היה עוגות של 450 גרם. כולם הורידו את המשקל משיקולים שאני לא מבין. לא מצאתי שום היגיון להקטין את המשקל".
- הקטנת המשקל מביאה להגדלת הרווח.
"אנחנו מרוויחים מספיק. הקטנת העוגה מביאה לחיסכון רק בבלילה, כי כל שאר ההוצאות הן קבועות. 50 גרם פחות בבלילה שווים חיסכון של 20 אגורות בלבד. מאידך, אם הייתי עושה זאת, היינו מגדילים את הרווח באופן משמעותי. אנחנו מייצרים קרוב ל-20 מיליון עוגות בשנה".
- זה אומר תוספת של 4 מיליון שקל לרווח?
"אני מניח. אבל זה גם היה מעלה את מחיר העוגה לצרכן פר 100 גרם. לאט-לאט יותר אנשים, אם כי לא בשיעורים מספיקים, מתחילים לחשב את המחיר ל-100 גרם. זה תהליך שיבשיל ויישא פירות. אין לי ספק".
- כל עליית מחיר קטנה לכאורה שמבצע מפעל, מתגלגת לצרכן כעליית מחיר כפולה.
"המתמטיקה פשוטה מאוד. מוצר שיוצא מהמפעל שלנו בשקל, בתוספת מע"מ וכל ההוצאות מסביב יגיע לצרכן בין 1.8-2 שקל. זה אומר, שאם יש תוספת מחיר של 20 אגורות, זה יגיע לצרכן בסביבות 40 אגורות".
- זה פער מטורף?
"זו המציאות של מפעלים בסדר גודל בינוני. יש הסכמי סחר דרקוניים, מע"מ, הוצאות שיווק והפצה, הרווח של הרשת, והכל מתווסף. אנחנו עובדים על קוסט פלוס, בלי מבצעים בלי 2 פלוס 1, בלי 2 מינוס, וכל ההמצאות המטופשות האלה. אני לא מבין איך אפשר לקנות אחד פלוס אחד, ובשבוע לאחר מכן לקנות רק אחד".
אדיש לסימון המוצרים
- מיהן הרשתות שזוכות לתנאי סחר טובים יותר?
"אצל כולם זה פחות או יותר אותו הדבר. זו הסיבה שעם מגה ושופרסל לא כל-כך הצלחנו לעבוד. התיאבון שלהן היה יותר גדול, בזמן שברשת הרביעית הסתפקו בפחות. למרות זאת, ככל שברשת הרביעית ההסכמים היו נמוכים (מחיר קנייה גבוה יותר, א' ח'), הרווחים היו גדולים יותר, וברשתות הגדולות, שבהן הסכמי הסחר היו טובים יותר, הרווחים נמוכים יותר. החבר'ה מהרשת הרביעית הם אנשים שגדלנו יחד אתם, ומדרך הטבע יש לנו שפה משותפת, בגובה העיניים, ויותר עניינית".
לחברה גם פעילות יצוא, האחראית ל-25% מההכנסות ולשיעור גבוה יותר של הרווח. "זו הקצפת. המוצרים היוקרתיים והיותר רווחיים", אומר מלאך, שמפגין סוג של אדישות להחלטה הצפויה של האיחוד האירופי להנהיג מדיניות כלל-אירופית לסימון מוצרים מההתנחלויות, ובכך להרחיב את הסימון המתקיים כבר בריטניה, דנמרק ובלגיה.
"כרגע, כל עוד שזה לא מסומן, אנחנו לא רואים שזה משפיע. אני גם לא בטוח שזה ישפיע על צרכן, שמחפש את המוצר. הוא בוחן אם המוצר טעים או לא. אם יחרימו את כל תוצרת המדינה, אז אותו אזרח שבדי שאוהב את טבעול, לא יקנה?".
מפעל אחווה
בעלים: יעקב מלאך
שנת הקמה: 1929
מספר עובדים: 190, כמחציתם פלסטינים
מחזור כספי 2014: 163 מיליון שקל (ללא מע"מ)
שיעור רווח גולמי: 26%
רווח תפעולי: כ-26 מיליון שקל (16% מהמכירות)
רווח נקי: 15 מיליון שקל
* הנתונים הכספיים מתייחסים לפעילות המפעל בלבד