לנה דל ריי/ צילום :רויטרס
בגיל 30 ובאלבום רשמי שלישי וטוב מאוד שלה, "Honeymoon", לנה דל ריי משילה את זיהויה כמי ש"רוצה להיות" והופכת לדבר עצמו. ואצלה התהליך מרתק במיוחד משום שכל זהותה של מי שנולדה כליזי גרנט נבראה מבנייה תדמיתית מדוקדקת של עולם שמשועתק כולו מגיבורים קודמים של התרבות הפופולרית. בייחוד זו האמריקאית של שנות ה-50 וה-60. והאפיל שלה אפילו יותר רחב ומשכיל. בין הקעקועים על גופה נמצאים גם "וויטמן ונבוקוב" (וולט וולדימיר, בהתאמה), וגם "נינה ובילי" (סימון והולידיי). לנה דל ריי נראית ונשמעת כיורשת המלאכותית של כמעט כל מי שהתעסקו בסקס ובמוות בתרבות הפופולרית קדם החומרנות השמרנית של ימי רייגן ותאצ'ר בשנות ה-80.
כבר מהשיר הראשון ששחררה תחת כנפי תאגיד הקלטות גדול, Video Games, דל ריי הפכה לחריגה הכי אהודה בזרם המרכזי של הפופ העכשווי. יש לה כוח משיכה משמעותי אצל אנשים צעירים בכלל ונערות בפרט, למרות שהיא המנה הכי "מיוחדת" בתפריט הפופ שלהם. הפופ שלה לא פחות גנרי ולעוס וממוחזר מזה של אחרות ואחרים, אבל אין היום שום חיבור אחר בין זוהר לדיכאון שמסוגל לחדור כמותה את מצעדי הפזמונים.
שותפה המרכזי לאלבום החדש הוא ריק נואלס הוותיק, שמאחוריו כתיבה והפקה לאמנים כמו פליטווד מק ומדונה, טופאק וליקה לי המעולה בת דורה. הטקסטים שלה ממשיכים להיות סיסמאות משומשות אך יעילות של מלנכוליה, והשירה שומרת על אותו אופי לחשני שנשמע בו זמנית אדיש ופתייני. אבל מוזיקלית, האלבום פשוט נהנה משפע לא רגיל ומרשים של לחנים מצוינים.
נכון, למי שלא נמנה על מיליוני אוהדיה אולי יהיה קשה להסתגל לקצב האיטי שנשמר כמעט לכל אורכו, לפאוזות הדרמטיות בשירה, לעיבודים הקדורניים ולהפקה היחסית מינימליסטית. אבל הם עשויים בטוב טעם ומשרתים מנגינות שחלקן הגדול, אילו הופקו והושרו וטופלו בקצבים מהירים יותר, היו הופכות ללהיטי ענק. אם חסר כאן משהו, הרי שזה שיר דגל שמתנהג כלהיט מסחרי מובהק. אולי דווקא היעדרו מעיד על סוג של ביטחון שהולך ונבנה אצל לנה דל ריי. תוך פחות מ-5 שנים, בזכות נחישות ועיקשות וחומרי גלם טובים ומשתפרים, הפכה מחקיינית מעוררת תמיהות לסוג של מקור בעצמה.
האלבום הזה מסתיים בגרסה לאחד השירים האמריקאיים היותר מבוצעים בהיסטוריה, Don't let me be misunderstood. אם אתה לא זמר גדול או מגישת שירים באמת ייחודית, נגיעה בו היא כמעט התאבדות. אבל כמעט התאבדות זו הרי המהות של המותג "לנה דל ריי" - הביצוע שלה לשיר הקלאסי נשמע כמו סכנה ברורה ומיידית שעומדת להתממש, ויש בביצוע שלה משהו חולני ונהדר, משכנע וכמעט מצמרר.
וזה בדיוק מה שמקרינה הפרסונה הציבורית שלה: אני צעירה ויפה ולא כל-כך תמימה אבל גם קצת כן, ואתם רוצים אותי למרות שכתובות לי צרות לכל אורך הזרועות, ויש לי קול קטן, ואני לא זמרת גדולה, אבל אני אכשף אתכם להקשיב לי. הביצוע הלגמרי מוצלח שלה לשיר שמזוהה עם ענקים כמו נינה סימון ואריק ברדן נשמע כמו מכונית שלא מצליחה להיעצר על קצה הצוק ואז מצולמת קורסת ממנו בהילוך איטי אל התהום. קלישאה קולנועית בדיוק כמו הקלישאות שמרבות לאכלס את תמליליה.
ב-Terrence Loves You יש שאילה של מהלך מלודי משיר הנושא של סרט ג'יימס בונד מ-1967 "אתה חי רק פעמיים" וגם שאילה מילולית מ"ספייס אודיטי" של דיוויד בואי. יש יסוד סביר להניח שבעתיד ייזרעו בשירי פופ גם מראי מקום לשירים של לנה דל ריי. לא בגלל שאמנותית היא מסוגלת להתחרות בגדולה ובנצחיות הרפרטואר של בואי או של ננסי סינטרה, אלא מפני שהשפעתה על מאזיניה מחלחלת כה עמוק.
כמי שאינו בן דורה וכמי שגדל כנער על הגיבורים שלה, איחרתי את האפשרות להתמכר לייאוש המתקתק שלה. מצד שני, אני יכול להתחבר להיקסמות ממנה דרך זיכרון היקסמויות הילדות והנעורים שלי מדמויות הירואיות וטרגיות כמו מריאן פייתפול וג'ים מוריסון, ניקו ואיאן קרטיס. לנה דל ריי ממש לא קרובה להם ברמתה האמנותית, אבל תרבותית, היא היום המתקשרת הכי מסחרית של רומנטיקה טרגית עם נעורים.
* ציון: 8
