*** הכתבה בשיתוף בנק לאומי
"את האמת, קשה לדבר על כלכלה בערב כזה. אי אפשר להתעלם ממה שסביבנו, הרבה הרוגים ופצועים, ואי-אפשר לא להביע את תחושותינו בקשר למצב הביטחוני ששורר. למרות זאת, אני מעדיף שנאמץ את הגישה שצריך להמשיך על אף ובכל זאת" - כך פתח את דבריו ח"כ פרופ' מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני), בערב "כלכלה על הבר", שהתקיים בשבוע שעבר בבר דבלין בהרצליה.
טרכטנברג השתהה לרגע, ואז החל להשיב לשאלותיה של הפרשנית הבכירה ב"גלובס" סטלה קורין ליבר, בנוגע לתרחישים העתידיים של כלכלת ישראל 2016, באירוע המשותף ל"גלובס" ובנק לאומי.
כמי שמילא תפקידים בכירים בשדה הכלכלי-חברתי - בהם יו"ר הוועדה לתכנון ותקצוב של המועצה להשכלה גבוהה - וכמי שניסח את דוח "ועדת טרכטנברג", שהוקמה בימי המחאה החברתית בקיץ 2011, נשאל טרכטנברג האם בעצם מעמדו החדש כפוליטיקאי נזנחה העשייה החברתית שלו. "לא נעלמתי, לא ב-א' ולא ב-ע'", השיב חבר הכנסת. "מה שקרה זו תופעה מאוד מעניינת, שברגע שאתה מזוהה כפוליטיקאי, פתאום אתה הופך להיות מישהו אחר. כולם מסתכלים עליי אחרת, שמא איבדתי את המקצועיות. עם זאת, אני מאמין שבכנסת ישראל צריכים להישמע קולות לא פופוליסטיים, מבלי לרוץ לכל כותרת. יש פה תהליך למידה. פוליטיקה זה גם מקצוע".
"בואו לא נתבלבל"
פרופ' דני צידון, משנה למנכ"לית בנק לאומי, נשאל האם המתקפה על הבנקים מוצדקת, והאם הבנק "הרוויח אותה ביושר". על כך השיב כי "יש משהו בבנקאות שמאז ומעולם מושך אש. המתקפה על העולם הפיננסי העולמי מוצדקת ברובה, משום שהחל משנות ה-90 העולם הפיננסי נכנס למומנטום מאוד לא נכון, שבסופו של דבר הוליד את המשבר של 2008. זה לא קרה סתם כך, אלא בתמיכת ודחיפת ממשלת ארה"ב. אבל האחריות של הבנקים עומדת בעינה.
"בישראל לא היה משבר פיננסי, כי הבנקים בישראל התנהגו בזהירות סבירה. משבר מניות הבנקים, שהתרחש לפני למעלה משלושים שנה, היה משבר מסוג אחר שמקורו באינפלציה שהשתוללה אז, ואינו מוגדר כמשבר פיננסי. עם זאת, הביקורת על הבנקים בישראל בהחלט מוצדקת. אנחנו לא קראנו נכון את המפה ולא התחלנו להשתנות בקצב ובזמן שבו העולם הצרכני השתנה.
"אולם בשנים האחרונות אנו כן מנסים להשתנות, אך הפיקוח לא פעם מעכב זאת. אנחנו מתקדמים בקצב איטי, כי לא מאפשרים לנו להתקדם. ואני לא מדבר על ללכת בגדול. אם ניקח כדוגמה את הרגולציה על המערכת הבנקאית בלונדון, שתומכת בחדשנות, וניישם אותה בישראל, הכול היה נראה אחרת".
בדיון בעניין המתקפות על הבנקים שתק ח"כ טרכטנברג. קורין ליבר הפנתה את תשומת הלב לאבסורד שבשתיקתו, הנובע מהרקע והניסיון הכלכליים שלו. "אני מנוע מלדבר על נושאים שנוגעים לבנקאות, כי אסור לי", אמר חבר הכנסת מהמחנה הציוני והזכיר לנוכחים, כי בת הזוג שלו היא המשנה לנגידת בנק ישראל, ולכן הוא מנוע מלדבר על כל סוגיה שנוגעת לבנקאות. "אני חתום על הסדר ניגוד עניינים מבחינה משפטית, ולכן אני מנוע מלדבר. אני שמח שזה בגלל שאני 'בעלה של', ולא הפוך".
טרכטנברג וצידון נשאלו מתי הביקורת על הבנקאים - לרבות נגזרותיה כמו המחאה החברתית - סבירה נוכח השינוי שחל בהתנהלות הציבורית, ומתי אינה לגיטימית, כמו "להגיע לבתים ולבתי-ספר של ילדי בנקאים בכירים".
המשנה למנכ"לית בנק לאומי השיב בזהירות כי "עליית אי-השוויון בישראל הצדיקה מחאה חברתית, אך יש לחלק אותה לשני רבדים. הראשון, ברמה הציבורית, הוא בסדר וסביר. השני, הוא הפן האישי. ברובד זה, המחאה מצביעה על איזה גורם מסוים וקוראת לעברו 'פושע'. זהו רובד שמייחד אותנו בישראל, ולדעתי זה אחד החוליים של החברה הישראלית".
צידון התייחס ברמיזות למחאה של קבוצת "באים לבנקאים", אשר בשנה החולפת הגדירה מחדש את גבולות המאבק בבנקים. חברי הקבוצה, נזכיר, פתחו במחאה קולקטיבית נגד בנק לאומי ונגד בנק הפועלים, ובמחאה אישית נגד המנכ"לים של בנקים אלה - רקפת רוסק-עמינח מלאומי וציון קינן מהפועלים.
צידון: "אני חושב שכאשר מדובר בירידה לפסים אישיים, כמו לשמות של הבנקאים, זה מחטיא את המטרה. בארה"ב, למשל, ישנה ביקורת תוססת בציבור כנגד הבנקים, שעשו דברים הרבה יותר גרועים מאשר בישראל. עם זאת, כשקוראים את העיתונות האמריקאית, רואים שהיא אינה יורדת לנשמתם של הבנקאים. זה ההבדל בין ביקורת ומחאה סבירות, לבין מקום שבו שישנה סטייה מדרך המחאה הרגילה".
לדעת ח"כ טרכטנברג, המחאה החברתית הייתה חשובה והיא רחוקה מלהסתיים, בין היתר בשל מעורבות גוברת והולכת של הציבור בהליכים חברתיים ודמוקרטיים. "יש דבר שנקרא 'דמוקרטיה השתתפותית'. כשאתה בוחר בבחירות דמוקרטיות, אתה רוצה שקולך יישמע בסוגיות האישיות שלך. במחאה, בוועדת טרכטנברג, עשינו מעשה, שבו פתחנו ערוצי הידברות עם הקהל הרחב. הציבור רצה להשמיע קול. כיום זה השתרש, אמנם לא מספיק - אך ניתן לומר שזה השתרש כנורמה. הרצון להשתתף בתהליך הדמוקרטי של קבלת ההחלטות, זה חלק מעלייה ברמת החיים. השאלה 'האם זה לגיטימי והאם זה נועד לשרת את המטרה', היא חלק מהמשחק של התקשורת. אבל אני אומר 'בואו לא נתבלבל'".
לשיטתו של טרכטנברג, המעורבות הציבורית נכונה, אך בהתאם למה שטוען צידון, המחאה האישית כלפי הבנקאים וכלפי בעלי הון ושליטה במשק מוטעית ואינה יעילה. "במשק הישראלי יש כיסים של כוח מונופוליסטי רב, בין היתר מסיבות היסטוריות. נניח שאתה מתביית על מי שעומד במונופול ואתה גורם עוגמת נפש - זה לא מה שפוגע בכוח המונופוליסטי. זה לא אפקטיבי".
בהמשך דבריו הסביר טרכטנברג מתי המחאה יכולה להיות יעילה: "כאשר מדובר על נטילת אחריות אישית, בראש ובראשונה היא נדרשת להתקיים בתחום הפוליטי. שם צריכה להיות אחריות אישית. אם רצית להיות שר האוצר, אז כן, ברגע שאתה מתמנה - האחריות עליך. אי אפשר להתווכח עם זה או להתנער מזה. אך כאשר מדובר על מבנים כלכליים ברמת המקרו, התנאים בכלכלה לא ישתנו - ורבים מהאזרחים לא מבינים זאת".