משה כחלון / צילום: אמיר סלמן - הארץ
עם מינויו של משה כחלון לשר האוצר, נוצרו ציפיות רבות לשינוי ממשי בהפניית משאבים ובסדרי עדיפויות חדשים בתקציב המדינה. כחלון קיבל ירושה לא קלה, כי בכל התחומים העיקריים בהקשר החברתי-כלכלי חלה שחיקה בשנים האחרונות, והשגת היעדים הדרושים מהווים אתגר של ממש לכל שר.
ההוצאה האזרחית (ללא הוצאות ביטחון וריבית) בישראל היא נמוכה מאוד. ישראל ממוקמת במקום אחד לפני האחרון בהשוואה בינ"ל של ההוצאות האזרחיות כאחוז מהתוצר, עם 31% בשנת 2013, לעומת 43.3% בממוצע למדינות ה-OECD; ושיעור זה כמעט לא השתנה בשש השנים האחרונות. מתברר, כי גם בתקציב החדש לשנת 2016, אין בשורות חדשות בנושא זה - עם שיעור הוצאות אזרחיות צפוי של 31%-32%.
אחת הדוגמאות לכך שההוצאה האזרחית בישראל נמוכה היא העובדה שההוצאה הפרטית לחינוך לתלמיד גדלה בשנים 2009-2013 ב-3,183 שקל, במצטבר, ואף שעדיין אין נתונים על ההוצאה הפרטית לחינוך בשנת 2014, היא צפויה לעלות בעוד 752 שקלים בשנת 2015. כך גם לגבי ההוצאה הפרטית לבריאות לאדם, שאף היא גדלה בכ-690 שקלים בין 2009-2014.
בתחום הדיור, המצב גם הוא הורע - ומספר המשכורות הממוצע הנדרש לרכישת דירה גדל מ-103 בשנת 2008 ל-146 משכורות ברבעון הראשון של 2015. זאת, בזמן שמחירי הדירות ממשיכים לעלות גם השנה (לפי נתוני השמאי הממשלתי הראשי, מחירי הדירות עלו בכ-5% בשני הרבעונים הראשונים של שנת 2015).
בתחום מצב העוני - נכון לשנת 2013, מספר הנפשות המצויות מתחת לקו העוני נשאר ברמה גבוהה ומסתכם ב-1,658,200 איש, שהם 21.8% מאוכלוסיית ישראל. יש להניח, שנתון זה לא השתנה רבות במהלך 2014-2015.
עם ירושה כזאת, נשאלת השאלה - האם התקציב המוצע לשנים 2015-2016 יכול לשנות את המגמות הנ"ל? ברור כי על מנת לשנות כיוון באופן רציני חייבים לעצור את השחיקה המתמשכת בהוצאה האזרחית, ולהפנות למטרות הנ"ל משאבים רבים. אמנם, אין לצפות כי בתקציב אחד יהיה ניתן לתקן את כל העיוותים שנוצרו; אך לפחות ניתן היה לצפות למתווה המתחיל עם התקציב הזה, מתווה המחזק את העובדים בשכר נמוך, מתקן את השחיקה בקצבאות ומפנה יותר משאבים לחינוך ולבריאות. מתווה שיכול לייצר תוצאות בטווח של ארבע-חמש שנים.
נראה כי התקציב המוצע אינו נמצא בכיוון זה, ואין בו די מנופי צמיחה היכולים להניב את המשאבים הדרושים לשינוי. כבר היום ברור, כי הצמיחה לנפש השנה תהיה אפסית. גם השכר הריאלי לא צפוי להשתנות מהותית, והוא תקוע באותה רמה מאז שנת 2001, בזמן שהנטל בכל שאר התחומים רק הולך וגדל.
בהצעת התקציב לא הופנו משאבים של ממש לשינוי המצב בתחומי הבריאות, הדיור והחינוך. במקרה הטוב, התוספות המעטות שכן ניתנו לתחומים אלה משקפות את גידול האוכלוסייה לאחר כמעט שנתיים ללא תקציב.
המשאבים שהופנו לטיפול בעוני ולצמצום הפערים החברתיים אף הם מזעריים. מתוך 4 מיליארד שקלים בתקציב השנתי, ועוד 3.8 מיליארד שקלים בתקציב חד-פעמי, הדרושים ליישום המלצות "ועדת אלאלוף" (למלחמה בעוני) הופנו למטרה זו 860 מיליון שקלים בלבד לשנת 2015. ניתן היה גם במסגרת התקציב הזה לייצר צעדים מכוונים לגידול הפריון ולצמצום הפערים ברמות השכר בקרב העובדים על-ידי עידוד הכשרה מקצועית, לדוגמה.
רמת השכר בדרום הארץ נמוכה בכ-15% לעומת הממוצע הארצי, בזמן שכ-68% מהמשרות הפנויות דורשות עובדים עם הכשרה מקצועית. כלומר, הגברת ההכשרה המקצועית לאותם אזורים תביא להעלאת רמת הפריון, וכתוצאה מכך גם השכר יעלה. בעקבות זאת, צפוי כי גם מספר המשפחות העניות שמתחת לקו העוני יילך ויירד.
אך כדי לבצע צעדים מסוג זה, חייבת להיות מדיניות המפנה משאבים למטרה זו, וזאת רק דוגמה אחת. לכן, אפשר לקבוע כי התקציב המוצע לא מוביל לשום מקום. אין בו בסיס לשינוי כיוון במשק ולא תקווה חדשה. יחד עם זאת, ולמען ההגינות, נציין, כי בניגוד לתקציבים קודמים אין בתקציב זה גם גזירות של ממש.
הכותב הוא מנכ"ל מרכז מאקרו לכלכלה מדינית, לשעבר ראש מינהלת חברה ושלום במשרד ראש-הממשלה