מחמוד עבאס, אבו מאזן, בנימין נתניהו / צלם: רויטרס
בשנת 1963, לפני 52 שנה, פרסם יצחק בן-אהרון, מראשי אחדות העבודה, פנייה-קריאה אל חבריו - לאיחוד בין מפלגות הפועלים בישראל "להתאחד במהירות". המסר הזה, "עוז לתמורה בטרם פורענות" מהדהד היום בהקשר אחר, בהקשר שבינינו לבין הפלסטינים. במילים ברורות: אם לא יהיה עוז לתמורה, תבוא פורענות. צריך לפעול עכשיו ומהר.
בסוף השבוע פורסם כי בסדרת פגישות בין מנהיגים, שהתקיימה מוקדם יותר באירופה, בהשתתפות ראש-הממשלה בנימין נתניהו, סוכם כי יוצבו מצלמות על הר הבית כדי לפקח על המתרחש בו, ובעיקר להוכיח כי הסטטוס-קוו לא השתנה. זהו רעיון נחמד ומעניין, שמאפיין את עידן התיעוד שבו אנו חיים, אך אין הוא מציע שום פתרון אמיתי לבעיות, אלא משהו כמו להניח פלסטר על פצע מדמם.
מערכת היחסים בינינו לפלסטינים הגיעה לשוקת שבורה. הסכמי אוסלו קרסו ברובם הגדול, וכרגע גם לא מתקיים כל מו"מ בין ישראל לבין הפלסטינים, שיכול להביא להסכם חדש. כל הניסיונות לנהל מו"מ מאז אוסלו, כשלו. אין זה משנה כרגע מי נושא באחריות, שהרי ממילא כל צד יאשים את הצד האחר. אבל להסכמי אוסלו היה בכל זאת יתרון - הם סיימו את האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-1987, והצביעו על הפתרון הקביל היחיד, מו"מ מדיני שבסופו הסדר. מלחמות, אפילו הגרועות והממושכות שבהן, אינן נמשכות לנצח. תמיד מגיעה גם שעתו של ההסדר המדיני, קצר או ארוך.
האינתיפאדה השלישית ופיגועי הטרור שפרצו לפני חודש ימים בעקבות ההתלהטות בהר הבית, יידויי האבנים ורציחתו של אלכסנדר לבלוביץ' ז"ל בירושלים, מסרבים לגווע. הפלסטינים מסוגלים להפיק חמישה-שישה מעשי דקירה ביום, בעיקר באזורים בעלי נגישות גבוהה - יהודה, שומרון וירושלים. הנוכחות המשטרתית והצבאית, אפקטיבית ככל שתהיה, אינה יכולה למנוע את מעשי הטרור הספוראדיים הללו.
אף שהסכינאים הפלסטינים מצליחים לצרוב את המאבק שלהם בתודעה המקומית והבינלאומית, באלימות ובאפקטיביות נמוכות יחסית, למעשים אלה יש אופי מידרדר ומסלים. כך שככל שהם יימשכו יש חשש שיגררו עוד ועוד צעירים למעגל האלימות, וידרבנו אותם ליטול סכין ולחפש יהודי בסביבה כדי לפגוע בו. אין ערבות גם שתאים רדומים ורשתות חבלה לא יתעוררו על-פי פקודה מרחוק ויצטרפו לגל הטרור. לכן, אין די בהפעלת כוחות הביטחון, המשטרה, מג"ב, צה"ל והשב"כ.
ישראל חייבת לעלות מיד על המסלול המדיני, תוך כדי המאבק בטרור. האמירה שצריך להילחם בטרור כאילו אין מו"מ, ולנהל מו"מ כאילו אין טרור, נכונה מתמיד. האחריות נופלת על אדם אחד, על ראש-הממשלה. בידיו היכולת להניע מהלך מדיני יזום. לא שוב "היענות" לפניית ארה"ב, הקוורטט והאו"ם. מילת-המפתח היא יוזמה. יוזמה ישראלית שתשבור את קווי המתאר המסתמנים והולכים של אינתיפאדה שלישית חסרת מוצא, בטרם יהיה מאוחר.
על נתניהו להציע לפלסטינים גזר גדול ולא רק נבוט, כבר היינו שם, וראינו את הנבוט. הגזר הזה הוא תוכנית מדינית חדשה של היערכות לאורך גדר-ההפרדה, של התכנסות לתוך גושי ההתיישבות, ושל פרידה מהפלסטינים. ראוי וצריך להציע לפלסטינים להיכנס למו"מ על קווי המתאר אלה, המוכרים להם; ואם הם יסרבו, ישראל חייבת לנוע בעצמה לקראת פתרון.
למהלכים כאלה יש יתרון גדול. הם יחזירו לנו את ממד החשיבה לטווח ארוך, את ממד התעוזה ואת ממד היוזמה. ישראל נתפסת, ובצדק, כמי שמתבצרת בעמדותיה, דוחה כל פתרון כולל, לרבות פתרון שתי המדינות שעליו התחייב ראש-הממשלה, ומקדמת בפועל מדינה דו-לאומית.
נכון, למהלכים הללו צפויה התנגדות פוליטית קשה, וייתכן כי נתניהו יצטרך לוותר על הקואליציה שלו, ולחפש שותפים קואליציוניים חדשים, אך הוא ימצא אותם. ראש-הממשלה יוכל לבנות ממשלה חדשה שתתבסס על קווי יסוד חדשים ועל הסכמים קואליציוניים חדשים.
אם רה"מ לא יפעל בהתאם לאותה אזהרה ישנה, "עוז לתמורה בטרם פורענות", הוא וכולנו, נמצא את עצמנו שבויים ולכודים ברצף אלים של אירועים, שישוב וינציח את 25 השנים הללו.
הכותב הוא ח"כ מהמחנה הציוני