הריאיון הכי חשוב שפספסתם
סמוך לחצות משודרות ברדיו תוכניות שלהי יום. העיתונאים המופקדים על המשמרת השלישית, בדרך-כלל ממלאים את חזם בנשימות האחרונות של אדי המלל שמוחזר מאז הבוקר. בשעות האלה מקבלים מעטי המאזינים הערים אקטואליה קלה ללעיסה המותאמת לתשושים. ככזו, מתמקדים העורכים והמגישים בדרך-כלל בכרוניקות או בדיווח על האיזוטריה הזניחה שלא מצאה מקום באף ליין-אפ דחוס ביממה החולפת. אך דווקא שם, במשבצת הנידחת, ביום שלישי שעבר בתוכנית "מהדורת לילה" של גלי צה"ל, נשמע הריאיון הרדיופוני החשוב ביותר ששודר בתקופה האחרונה.
לשיחה שניהל המראיין שיבל כרמי מנסור עם נמרוד דואק, איש תנועת V15, היה את מלוא הפוטנציאל להפוך ליבשושית ואינפורמטיבית. כרמי מנסור העלה את דואק לדבר על "עצרת נגד גזענות" שהייתה אמורה לקיים תנועתו ביום שלמחרת. הוא הציג בפורמליות את אורחו, וזה מנה בפניו סדרת פעילויות ומפגשים בין יהודים למוסלמים, שמטרתם קידום שיתוף פעולה ואחדות, "במיוחד בתקופה זו", כפי שנהוג לומר.
אחרי שהאזין בקשב רב, השתהה מעט המראיין לפני שעבר לשאלה הבאה, ונימת התרגשות ניכרה בקולו. "אתה מדבר על שותפות, ואחדות ודו קיום יהודי-ערבי במדינה. אמ... נכנסתי לעמוד הפייסבוק שלכם ורציתי לשאול כמה שאלות לגבי משהו שראיתי שם אתמול".
הוא חיפש את המילים הנכונות, והמשיך. "ראיתי פוסט שקורא לבוא להפגנה נגד גזענות שאומר דברים מאוד נכונים, וראיתי 3 ימים אחרי זה פוסט שמצורפת אליו תמונה, והתמונה היא התמונה המפורסמת של הרוצח עזיז צאלחה, ידיו מגואלות בדם, דקות אחרי שביצע לינץ' בשני חיילי צה"ל באוקטובר של שנת 2000. והכיתוב המצורף לתמונה הוא 'לא ככל הגויים'". דואק אישר ואז כרמי מנסור הנחית את שאלת חמשת הקילו: "איך אתה חושב שגוי כמוני מרגיש כשהוא רואה את הפוסט הזה?".
דואק לא התבלבל. עד כדי כך היה נחוש להמשיך בדקלומיו, על מדינת ישראל ומגילת העצמאות, על אתוס המדינה היהודית, עד שעלה ספק אם בכלל שמע את השאלה, וגם אם שמע, ספק אם ידע להרגיש. מי שמאזין בדרך-כלל לכרמי מנסור, המבזקן הבכיר של גלי צה"ל, בן העדה הדרוזית, יודע כי הוא לא מביא את משנתו הפרטית אל גלי האתר (גילוי נאות וקידום: שיבל כותב טור קבוע בנושא טכנולוגיה למגזין "פירמה" של גלובס). שידוריו הקורקטיים כה מוקפדים, עד כי לא נותרים בהם חריצים כדי שתעבור בהם רוח של אג'נדה. עסקת החבילה של הקהל עם כרמי מנסור, בניגוד לזו עם לוסי אהריש למשל, מתייחסת לקולו בלבד ולא כוללת גם את שק הדמעות שלו.
"אין לי בעיה עם הכינוי 'גוי', זו מדינת היהודים וגם אין לי בעיה עם הפסוק", התעקש כרמי מנסור לטלטל את בן שיחו וטון קולו עלה לגובה מפוזר, "אבל הצירוף של התמונה עם הפסוק הזה, אתה לא חושב שהוא גזעני? הוא לא מפספס את המטרה?". וכך דואק במקור: "המטרה היא שאנחנו לא יכולים לרדת לסוג של לוחמה כמו שהצד השני מנהל אותה", כשהוא אטום לחלוטין לצד עליו מדבר כרמי מנסור שהוא, לראשונה בשידור, הצד שלו עצמו.
במשך 9 דקות ו-29 שניות התנהל הדיון, עד שכרמי מנסור חתם אותו בנימוס באמירה כי השניים יישארו חלוקים. לא היה באייטם הזה הישג עיתונאי ולא כותרת, אך כן הייתה בו חשיפה אקטואלית חשובה. בעצם ההאזנה לחילופי הדברים, במיוחד בימים אלה של גל הטרור, נחשף המאזין לכל מה שלא נאמר בהם.
עלו מהם האוויר הריק שיש מי שממלאים בו מילים טעונות כמו "שיח" ו"הידברות"; הזיוף והאטימות של מי שמכנים את עצמם כבני המחנה הנאור; שקיפותו של בן המיעוט בארץ הזו; המבוכה שלו; שאלת מקומה של הזהות בעבודתו של העיתונאי ויכולתם האמיתית של עיתונאים ממגזרים שונים להכתיב נרטיב, ולא רק חובתם להיכנע לו.
זה היה ריאיון שבו עלה לדבר מי שחש עצמו קורא תיגר על השלטון ופגש במראיין שעצם קיומו במדינה הזו ועצם עבודתו בתקשורת הישראלית על מאפייניה, היא-היא קריאת התיגר האמיתית. על אמונה, זהות, שפה ותפיסת עולם. באחת, הפך המאתגר למאותגר, והמארח בשידור, לאורח בארצו. חבל שאת הקולות האלה שומעים רק מעטים, כשכבר מאוד מאוחר.
להאזנה לריאיון: https://soundcloud.com/glz-radio/v15-1345/s-5km1B
