קשה למצוא בכדורגל הישראלי דיסוננס סטטיסטי יותר משמעותי מזה שמייצרת היריבות הגדולה של תל-אביב. מצד אחד: מכבי עם 21 אליפויות ו-10 סגנויות במהלך ההיסטוריה, והפועל עם 13 ו-15, נתונים שהופכים את שתי הקבוצות למצליחות ביותר בארץ. מצד שני, באופן לא הגיוני מספרית - ההצלחות הרבות הללו של מכבי והפועל אף פעם לא באות ביחד. הסינדרום המוזר נמשך כבר למעלה מ-45 שנים רצופות, במהלכן רק שלוש פעמים (2002/03, 1985/86 ו-1969/70) שתיהן רצו לאליפות במקביל.
הצלחה מטאורית של מכבי, או להיפך, כנראה גורמת למערכת המתחרה להיכנס לסחרור שלפעמים לוקח לה שנים לצאת ממנו. משחק סכום אפס. כרגע המסוחררת היא הפועל: ניצחה רק שלושה דרבים בליגה מ-13 האחרונים (הפסידה בשבעה), ועל הביצועים הקוטביים של שתי הקבוצות בטבלת הליגה מיותר להרחיב.
במשחק סכום האפס הנוכחי, מכבי גזלה להפועל בעונות האחרונות כמות פנטסטית של נכסים, באופן ישיר (ורמוט, בן חיים) או עקיף (זהבי, איגיבור, אניימה).
***
ובכל זאת, התקווה של הפועל לקראת שבת: לפחות כרגע זו מסתמנת כמו העונה הבעייתית ביותר של מכבי בעידן ג'ורדי קרויף. 18 משחקים רשמיים קיימו הצהובים העונה (מינוס גביע הטוטו), מתוכם רשמו שבעה הפסדים. אמנם שלושה מההפסדים היו למעצמות אירופיות בדמותן של צ'לסי, דינמו קייב ופורטו, אבל נפילות מול הפועל רעננה והיברניאנס החצי-מקצוענית לא ממש מתקבלות על הדעת. ב-10 משחקיה האחרונים ניצחה מכבי רק ארבע פעמים.
ה"הנגאובר" המפורסם של הצ'מפיונס ליג יכול להיות תירוץ נחמד. אם תשאלו את מאמן פיורנטינה, פאולו סוזה, מדובר על אגדה אורבנית לכל היותר: הקבוצה שלו ב-2013/14 שיחקה שישה משחקים משלב הבתים של הליגה האירופית ועוד שניים משלב 32 האחרונות של המפעל; המאזן שלה בשמונת המשחקים המקומיים שהגיעו מיד אחרי ההרפתקאות האירופיות: חמישה ניצחונות, שלוש תוצאות תיקו. במשך כל העונה, בכל המפעלים - הפסידה מכבי של 2013/14 שמונה משחקים (כולם מחוץ לבלומפילד), כמעט כמו כל הפסדיה של מכבי גרסת 2015/16 כבר בסוף אוקטובר (ששניים מתוכם היו בבלומפילד).
***
אבל הסטטיסטיקה של מכבי או הבעיות ההגנתיות שלה הם בערך הדברים האחרונים שרלוונטיים מבחינת הפועל, קבוצה שלפני שבועיים חטפה 4-0 מסכנין, תבוסת הליגה הביתית הכי גדולה של המועדון מאז ימי ההסתדרות; אחרי שמונה מחזורים, להפועל של אמיר כבירי, הממותגת והמסודרת, יש תשע נקודות בלבד - שלוש פחות מהפועל המבורדקת והשכונתית של איל ברקוביץ' במחזור המקביל אשתקד (שתקציבה היה נמוך בעשרות אחוזים).
הבוס של הפועל הוא אוהד אמיתי. כמה אוהד? לחוזים של חלק מהשחקנים נכנסו סעיפים שאוסרים עליהם לעבור למכבי; שחקנים שרצו לעלות למשחקים עם נעליים בגוון צהוב הבינו שזה עלול לעלות להם בקנס של אלפי דולרים; מועמדותו של אלישע לוי לתפקיד המאמן נפסלה גם בגלל מעורבותו ב"משחק השרוכים". המעטפת החיצונית המרשימה שנבנתה בוולפסון עם החלפת כל השדרה הניהולית, ביחד עם ההבדלים האישיותיים הכל-כך מהותיים בין כבירי לקודמיו - גורמים לקהל הדומיננטי של הפועל, בניגוד להרגלו - לא לעלות על הגדרות על-אף הכישלון המקצועי.
מקורותיו של הכישלון המקצועי די ברורים: אין תקדים בכדורגל העולמי לקבוצה בה קרוב ל-20 שחקנים חדשים מגיעים בקיץ אחד, ומהעיסה הזאת הכל מתחבר לכדי קבוצת כדורגל מתואמת. הדוגמה הכי קרובה שאפשר בכל זאת למצוא: בקיץ 2011 צירפה יובנטוס 14 שחקנים חדשים, פגעה עם רובם - וזה נגמר באליפות איטליה הראשונה שלה אחרי תשע שנות הפסקה. את מדיניות הרכש ניהל איש מקצוע מוערך כמו ג'וזפה מארוטה, מנהל ספורטיבי שהביא איתו לתפקיד ניסיון של תשע שנים בסמפדוריה, והמאמן המוערך אנטוניו קונטה. להפועל ת"א לא רק שאין מנהל מקצועי - גם לא היה לה מאמן שיסייע לכבירי, לסקאוט ניר אפרתי שקודם בהיררכיה, או למנכ"ל ניר ענבר - לשים את האצבע על השמות היותר או הפחות נכונים. בשלב מאוד מוקדם של הקיץ ביקש מהחברים סזאר מנדיונדו, הספרדי שלא הספיק לטבול כאן תפוח בדבש עד שפוטר - לנהל בשבילו את בחירת השחקנים הישראלים. ככה זה גם נראה.
מכיוון שהטקסט הזה עוסק בדרבי, אי אפשר להניח להשוואות מול מכבי: לגולדהאר לקח זמן להבין שאבי נמני, יוסי מזרחי ומוטי איווניר הם לא האנשים שכדאי לתת להם לשחק עם הכסף שלו. אז הוא הנחית פה את קרויף שבנה שושלת. כבירי רוצה לקצר תהליכים, אז הוא מנסה עכשיו, גם במחיר של שבועות קשים במיוחד ללא מאמן רציני על הקווים - להביא את ההוא שאחראי לשושלת האחרונה של הפועל. ההוא שגרם למערכת של מכבי להסתחרר. אלי גוטמן.
