אוהד נהרין / צילום: גדי דגון
"תודה לכולם. דיברתי מספיק". כך, בשפתיים חשוקות, הודה אוהד נהרין לבמאי תומר הימן ולבאי הקרנת הבכורה של הסרט "מיסטר גאגא". ב-4 מלים אלה הסתכמה הופעתו בלייב, לאחר כשעתיים שבהן הופיע על המסך הגדול, כילד פעוט מתגלגל בדשא; כנער אתלטי מרקד ומתהפך, עושה ברייקדאנס עוד לפני שקראו לזה ברייקדאנס; כצעיר זרוק מענטז בדירה הניו-יורקית שלו; כמאסטר הגדול, שמניע רקדנים במבט ומנוד ראש.
תומר הימן נצמד לאוהד נהרין וניסה במשך 8 שנים ללכוד את הניצוץ, לפרש את התופעה, להסביר את היוצר הפורה והאין-סופי. הוא זכה לשיתוף-פעולה מנהרין, אך תמיד בתנאיו שלו. קונטרול פריק אחד מול קונטרול פריק שני, והתוצאה מרתקת.
אלוף העולם בתיעוד עצמי
אוהד נהרין תמיד הקדים את זמנו. קטעי הסרטים הביתיים בסרט מספקים כמה מהרגעים החושפניים והמרטיטים ביותר שמשיג המאמץ העקבי של הימן. כך למשל, נהרין שוכב באמבטיה, גיטרה מעל ברכיו וחלציו, מנגן ושר על עצמו. אלוף העולם בתיעוד עצמי, 40 שנה לפני המצאת ה"סלפי".
אפשר לקרוא לזה נרקסיזם. אפשר, לחלופין, לראות בכך יצירתיות פורצת גבולות ומחפשת ביטוי, בכל דרך ובכל מחיר. התוצאה היא שאת מה שאוהד נהרין אינו מוכן להגיד, הוא מראה, לפחות במקצת. כי למרות שמדובר בסרט חושפני, נהרין הוא השליט הבלתי מעורער של התוכן ושל אופן ההגשה של דמותו.
את סיפוריו - סיפור חייו וגם סיפורים שהוא ממציא על עצמו ומספר לעולם - הוא מקריא מן הכתב, בקול מדוד ושקול. מבין השורות עולה תמונת עולם מורכבת וחריפה, של ילד שבגר בשנות ה-60. ילד טבע שנקרע משדות הקיבוץ שאהב ומצא נחמה בבית הוריו המשכילים והמוזיקליים. במלחמת יום הכיפורים, כשהוא משרת כחייל בלהקה צבאית, מצא עצמו מפזז ושר מול חיילים הלומי קרב, שגופות חבריהם עוד לא פונו מהשטח. באנלוגיה ברורה להילה ההרואית של הגבריות הישראלית, נהרין מציג את השבר של מי שבא לבדר ויצא מדוכא.
הוא הגיע לריקוד בגיל מאוחר, אחרי הצבא. הכישרון הטבעי שלו בלט לעין כל ומלהקת בת שבע בשנות ה-70 קטפה אותו מרתה גראהם, היישר לקלחת המחול בניו-יורק. חלום שהתגשם, אפשר לחשוב, אך הוא לא היה מאושר.
נהרין הוא פנומן בודד בהיסטוריה, שהצליח ללמוד במקביל בשני בתי הספר המובילים למחול, ג'וליארד והבלט האמריקאי ולרכוש השכלת מחול מודרני וקלאסי בו-זמנית. בניו-יורק פגש את כל גדולי המחול, והם לא נותרו אדישים לרקדן המחונן, שהחל לשלוח ידו גם בכוריאוגרפיה נסיונית.
אהבת חייו, מארי, שעזבה את מעמדה כרקדנית ראשית ויד ימינו של אלווין איילי הנערץ, הלכה אחריו למחוזות הפרינג' ואחר כך לארץ, בעקבות אהבתו השנייה, להקת בת שבע.
את הגילויים הנוספים על אישיותו ומהותו של נהרין פוגש הקהל בקטעי המחול הנפלאים של בת שבע, השזורים בסרט כנוף מרובה פסגות.