דייב גאהאן / צילום: רויטרס
דייב גאהאן, הקול של דפש מוד, הוא מזה 35 שנה אחד הסולנים הכי מזוהים ואהודים בחזית להקות פופ. ולכן מרתק לגלות כיצד גם אמן כה ותיק, מצליח ומוערך, מרשה לעצמו לערוך ניסיונות לאוזני הציבור. ויש מה ללמוד גם מכישלון יחסי שלו כמו באלבום הזה.
זה כבר שיתוף-פעולה שני שלו עם צמד המפיקים הבריטים איאן גלובר וריץ' מאשין המתכנים "סולסייברז". לפני 3 שנים, אלבומם יחדיו לא כלל את שמו בכותרת, ותרומתו הסתכמה בכתיבה ובהגשת מילים שהעלה על לחנים קיימים שלהם. הפעם הקרדיט לעבודה משותף, כששמו של גאהאן מופיע ראשון, והוא היה מעורב בכל הליך היצירה והכתיבה. אלא שאם בשיתוף-הפעולה הקודם לפני 3 שנים, הראשוניות במפגש עבדה לטובה, דומה שהפעם השגרתיות השתלטה.
השלם נופל בהרבה מסך חלקיו. זה אלבום שנוטש כמעט לחלוטין את המגע העדכני והאלקטרוני שזוהה עם הסולסייברז וכמובן עם להקת האם של גאהאן. אלבום רוק עם השפעות בלוז וגוספל שמבוצע בעיקר על-ידי הרכב גיטרות די סטנדרטי. גם למשת"פ הקודם שעמד בחזית הקולית של הסולייסברז היה קול נמוך וסמכותי, מהבולטים ברוק של העשורים האחרונים.
זה היה כמובן מארק לאנגאן. אלא שההבדל בין לאנגאן לגאהאן מבאר היטב את הנפילה באלבום הנוכחי. לאנגאן צמח מבית הגידול של רוק גיטרות אפלולי, עתיק צורנית אבל לגמרי מחויב תוכנית. ולכן, המפגש בין החלודה העתיקה בקולו לבין הגישות העדכניות של הסולסייברז העשיר את שני הצדדים.
גאהאן, לעומתו, נהנה בדפש מוד משירותי תפירת העילית של יוצר ומעבד ומוזיקאי אלקטרוני עצום, מרטין גור, ולכן נדמה שעם הסולסייברז, כמו בשני אלבומי הסולו שהוציא בשנים האחרונות, גאהאן נמשך דווקא לצורות העבודה היותר שגרתיות של גיטרות באס ותופים. הוא מתפקד כבר 35 שנה בחזית של להקה לא שגרתית וחלוצית, וכנראה שעבורו יש במעבר לפורמט השחוק של להקת רוק משהו מרענן. כל העולם כבר מכיר את זה, אבל גאהאן בקושי היה שם קודם.
ופה הסתירה שבלב האלבום: מה שעבור גאהאן הוא משחקים חדשים בצעצועים חדשים, נשמע כמו שימושים חוזרים בקלישאות עייפות. כתיבת השירים אינה עומדת ברמה מספיק גבוהה. The last time נשמע כהצדעה לניק קייב של השנים האחרונות, אבל בלי איכויות הכתיבה הקייביות. ב-One thing שמובילים פסנתר וכלי מיתר והוא לגמרי מרוחק מעיבוד רוק, מסתתר שיר יפה עם הגשה קולית נהדרת. אבל בשאר האלבום במקום שהקול הכה מובחן ומזוהה וייחודי של גאהאן יסחוב לפסגות את הצלילים, הרקע הכה אנמי וגנרי שסביבו הופך את ההגשה הקולית רוב הזמן להישמע עייפה כמו הקלישאות שמקיפות אותה.
סביר שאצל לאנגאן, למשל, מי שהחושים שלו הרבה יותר מכוילים ומוכוונים לעבודת גיטרות מסורתית, הנפילות כאן לבנאליות לא היו עוברות את האינסטינקטים ובקרת המוצר שלו. אצל גאהאן, שבמו פיו תרם לשידוכים חלוציים בין אלקטרוניקה, פופ ורוק, כנראה שהעשייה הפעם נותרה חשובה יותר מאיכות התוצאה הסופית. סביר שאוהדיו הקנאים ייהנו גם מהאלבום הזה. עבור השאר זה בעיקר מקרה מרתק של האזנה לזמר גדול שמתכווץ לאלבום קטן.
* ציון: 6
